דהמוניזציה

לא נעים. אתה יודע בעצמך עד כמה אתה שמח כשזוכרים אותך. אישיותנו כאדם שונה, שאי אפשר לשוכחו, מוגדרת בייחוד שמנו. העובדה שאני זוכר היטב לאחר עשרים שנה כיצד המורה לתנ"ך בתיכון שלט בשמות כולנו לאחר שיעור אחד, מעידה על עוצמת החוויה (תודה , רבינו. אני זוכר אותך היטב, אך אני מסופק אם אתה מעוניין בפרסומו כאן).
מספרים שמבקרי הנשיא רוזוולט התרשמו מזיכרונו המופלג ('ומה שלום הנכד, סם, הוא כבר בן שלוש, הלא כן?) , אך התלוננו על הציפייה הממושכת לכל מפגש עימו. לא ידעו המבקרים כי הא בהא תליא: בזמן המתנתם היו מזכירים במיוחד לנשיא מי ומי הבאים...
להבדיל, הנאצים הארורים, בנסותם למחוק צלם אנוש מהיהודים, ניהלו מסע תעמולה המזהה אותם עם חיות מזיקות וטורפים, ולבסוף כינו אותם במספרים. לתהליך זה ניתן לקרוא 'דה – הומניזציה'. נטילת האנושיות.
מחיקת השם היא דרך אחת לנטילת האנושיות. לדוגמא, אמנון, שידע היטב בעמקי נפשו את גודל חטאתו , קורא למשרתו: (ש"ב, יג, יז) ".. שלחו נא את זאת מעלי החוצה..". המלבי"ם מגדיר נפלא את תופעת ההשלכה המצויה כאן: "בהכירו תועבת הנבלה הזאת, שב לשנוא את הנושא שעל ידו נסבב לו זאת'. הפיכתה מ'תמר' ל'זאת' יש בה כביכול כדי למעט באשמתו.
כך דורשים חז"ל (מגילה טז) על הפסוק "לא נעשה עמו דבר" (אסתר ו, ג): "לא מפני שאוהבין את מרדכי, אלא מפני ששונאין את המן". מנין להם? " משיב על כך החכם צבי: על הפסוק : "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" (שמואל א , כ, יז ) נאמר במדרש: "למה לא הזכיר את שמו? מפני שהוא שונא אותו". וסדר העולם הוא שבשעה שאדם מדבר על שונא, הוא נמנע מלהזכיר את שמו. על שאלתו של אחשוורוש "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה" השיבו נערי המלך: "לא נעשה עמו דבר". ומפני מה לא אמרו: "לא נעשה עם מרדכי דבר"? ממה שהם נמנעו מלהזכיר את שמו מסיקים חז"ל כי גם הם היו שונאים לו.. " (מאוצרנו הישן, מגילות, עמוד 215).

דהומניזציה אינה תמיד קשורה דווקא למעשים כה דרמטיים כרצח ותקיפה. חוסר התייחסות למדבר, זוג צעיר המתעלם מנוכחות אחרים, העובר או מכשיל אחרים באיסור הסתכלות, אדם המנהל שיחה פלאפונית, קולנית או אינטימית, כל אלו מתייחסים לסובביהם - הזעים באי נוחות - כאילו אינם אנושיים. דוגמא היסטורית מהוות מטרוניתות רומאיות שלא ראו פגם בהעסקת עבדים לצורך הובלת מים לאמבט שלהן.
לאור האמור מובן כיצד אפילו אמירת 'שלום' לעובד ניקיון, שומר או מזכירה, יש בה כדי לחולל פלאים. יותר מדי אנשים מוחקים דמויות כגון אלו אוטומטית מהרקע. הדבר החשוב הוא שזו טעות מוסרית כמובן, אך גם תועלתית אין בהתעלמות תבונה. לדוגמא, מזכירה שולטת בלוח הזמנים ובקו הטלפון של מעבידה.
כמו כל רשע כמעט, גם דהומניזציה יכולה למרבה ההפתעה לשמש לטובה. הרב משה פינשטיין מתיר לדוגמא לנסוע ברכבת התחתית בזמן ש'הדוחק רב' , ומגע לא מכוון בין גברים לנשים הוא כמעט בלתי נמנע. כללי ההתנהגות במצב כזה הם מוסכמה חברתית: הקשחת אברים, והפניית מבט. כל אלו משדרים בבירור: כרגע אין אנו אלא סרדינים. מגע רך או מבט יחזיר את הזהות המקורית , ואז המבוכה עלולה להיות בלתי נסבלת. במצב כגון זה, דווקא דהומניזציה משמרת את כבודנו האנושי.
גם אדם המתארח ובבית מארחו רואה שערוריה, כגון מריבה ביתית, או מחדל חברתי, הישמעות קול מביך בחברה , או ראייה בשוגג של דברים שלא נועדו לעיניך כלל, בכל אלו ניתן להפעיל דהומניזציה עצמית, על דרך שאמרו חכמים: 'מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם', ניתן להוסיף לעיתים: כעיוור, כחרש ובעיקר: כנטול חוש זכרון. רק העמדת פנים כאילו אולי לא היו הדברים מעולם, תאפשר לידיד נבוך שנחשפו מכמני ביתו בפניך, לחזור לשיווי משקלו במחיצתך. אט אט באמת יישכחו הדברים. התחלה של התנצלויות הדדיות בנוסח : 'סליחה הורי עצבניים היום במקרה ' , - 'לא נורא, גם אצלי זה קורה (!?) , עלולה רק לקבע זיכרון מיותר לחלוטין.
כמובן, ההדרכה הרגילה והישרה היא לראות בזולת עולם ומלואו, ולהתעניין בו כאדם מיוחד, יצירה בלתי חוזרת של ריבונו של עולם, עם סגולות נפלאות שאין לאיש זולתו, שהלא נברא אף הוא במיוחד. בוודאי הדברים אמורים כלפי הכפופים לנו, כילדים, חניכים או תלמידים.