מכתב לעקורי גוש קטיף וצפון השומרון

בס"ד מוצאי שבת קודש נצבים
לקראת ערב ראש השנה תשס"ו

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג לאוי"ט
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

בהמשך להרהורים שכתבתי במכתבי האחרון (י"ז מנחם אב תשס"ה), באתי שוב לשתף אותך ואת אחינו הגיבורים, בהרהורים שעלו, או שחזרו וניעורו, בשעת התבוננות במאורעות הזמן והקריאה שקראנו לפני שבוע בשבת (כי תבוא) על פרשת הביכורים ומצוות ביעור מעשרות.
במדרש, שמות רבה פרשה מ"א, יש דבר מפליא: מצד אחד מובא שם בהקשר לוידוי הנאמר בשעת ביעור מעשרות: אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, וראה שם שמביא כמה הוכחות ל"כוח הזרוע" שיש ביד מי שמקיים מצוות ביעור מעשרות כראוי, וביניהם הפנייה אל הקב"ה אחרי שאומר "עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים כ"ו, י"ד): "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו" (שם, שם, ט"ו). לא כתוב אפילו "השקיפה נא", אלא "השקיפה"! אין כאן תפילה, לשון תחנונים, אלא דרישה.
ובאותו מקום ממש במדרש (לפנים ולאחור של הדרשה הנ"ל, עיי"ש), יש שם מוזיקה אחרת לגמרי. הפסוק אומר: "לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל ט', ז'). וכך דורש ר' נחמיה את הפסוק: "אפילו בשעה שאנו מביטים במעשינו יש לנו בושת פנים, כיצד הוא הדבר, אלא בנוהג שבעולם: אדם נותן שדהו לאריסות, והוא [האריס] נותן זרע ונותן פעולה, והוא חולק עמו בשוה. אבל הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן, אלא העולם וכל אשר בו שלו, כמה דאת אמר לד' הארץ ומלואה (תהלים כ"ד, א'), הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר, אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא אמרתי לך שתתן לי אלא אחד מעשרה מעשר, אחד מחמישים תרומה, הוי: לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים".
ויש כאן סתירה בולטת: כיצד מתייצב האדם מול הקב"ה בשעה שמוציא את מעשרותיו: האם בעזות, "בזרוע", או ב"בושת פנים". עם הראש מורם או עם הראש מושפל?
וחשבתי להתמודד עם אותה סתירה ע"י רעיון מקורי שזכיתי לשמוע פעם מפי הרב יהודה אשכנזי ז"ל על פרשת קין והבל. הוא הסביר שיש "מילת מפתח" בפרשת זאת: המילה "ותוסף" בפסוק "ותוסף ללדת את אחיו, את הבל" (בראשית ד', ב'). כלומר, הבל היה במשפחה בבחינת "תוספת", ילד לא צפוי, ואולי אף לא רצוי. וכך התייחסו אליו. וזהו חוק בהיסטוריה: כל עוד מי שנחשב ל"תוספת" איננו מפריע יתר על המידה, אז סובלים אותו, ונותנים לו לחיות. אך ברגע שנראה לאדם שאותה "תוספת" פוגעת איכשהו בקיומו או אף בכבודו, כלומר שההפרעה עוברת איזשהו סף, אז לא יהסס לסלקו, לגרשו, ואף להורגו. וזה מה שקרה עם קין כשראה שד' שעה אל הבל ואל מנחתו ואליו ד' לא שעה, הוא קם והרג את הבל.
והוסיף הרב אשכנזי שהכישלון החברתי, שבא לביטוי ביחס אל האח כאל "תוספת" (בבחינת "הבל"), הוביל לכישלון הדתי. מי שמסוגל להתייחס אל הזולת כאל תוספת, סופו שכך יתייחס גם אל בוראו. הבורא הוא העיקר בחיים אך מתייחסים אליו כאל "תוספת". יש מי שמוכן להקדיש לו יום בשנה (בהקשר זה יש סיפור יפה עם "יהודי של יום הכיפורים" שהגיע לבית הכנסת בלוזן שבשוייץ. שאל אותו החזן, ר' זכריה ברקוביץ ז"ל, למה באת הנה? ענה לו היהודי: באתי לבקש מהקב"ה שיתן לי שנה טובה. ענה לו החזן: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר, אתה מוכן להקדיש להקב"ה יום אחד בשנה ואתה מבקש ממנו שיתן לך 365 ימים???!!!), יש מי שמוכן להקדיש לו יום בשבוע, ויש אף מי שמוכן להקדיש לו שעה ביום. אך כולם באותה גישה: צריך גם לפייס את בורא עולם, את אבותי, אז אני אקדיש משהו לצורכי הדת. וזאת היתה גישתו של קין בשעה שהביא מנחה לד'.
ליתר ביאור אוסיף כאן מה שכותב הרב דוד צבי הופמן בפירושו לספר ויקרא (בפתיחה, בפרק "ערכם של הקרבנות ומשמעותם"). הרב הופמן מציין שהפסוק אומר "וישע ד' אל הבל ואל מנחתו" "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ד' – ה'). לכאורה היה צריך להיות כתוב: וישע ד' אל מנחת הבל ואל מנחת קין לא שעה. אך לא כך נאמר, כי הבעייה איננה עצם המנחה אלא האדם, כיצד הוא ניגש אל המנחה. כחוט השערה מבדיל בין מנחת הבל למנחת קין, אך בחוט שערה זה יש תהום הגישות, והאחד הוא במ"ט שערי טהרה והשני הוא במ"ט שערי טומאה.
אצל הבל המנחה היא ביטוי שהשי"ת הוא העיקר, שהכל שייך לו, והוא בא להודות לד' על רוב חסדיו ונותן ביטוי לאותה תחושה ע"י שמביא מבכורות צאנו ומחלביהן, כלומר ה"ראשית". "מכבדים את האדון ביקר ובעידית, ורק את הנשאר מחזיקים לעצמם" (לשון הרב הופמן)
אצל קין המנחה היא דומה לשתי "מנחות" אחרות המוזכרות בספר בראשית. המנחה שיעקב הביא לעשיו (בראשית ל"ב, י"ט) והמנחה שבני יעקב מביאים ליוסף השליט בכל ארץ מצרים (בראשית מ"ג, י"א). המנחה היא מתנה שמגישים לשר גבוה משום שיש בכוחו לגזול מן המגיש את כל הונו. רוצים להתפשר עם העריץ ומקריבים את החלק כדי להציל את הנותר [ובמידת הצורך, יביאו גם את העידית, אם יגיעו למסקנה שרק כך יתפייס העריץ]. "במחשבות כאלו היו מלווים רוב הקרבנות של עובדי האלילים. פלצות אחזה אותם מפני "קנאת האלים" והתאמצו לבוא לידי פשרה עם הכוחות העליונים, כביכול, שאיימו על חייהם ועל רכושם" (לשון הרב הופמן).
וע"כ, כאמור, לא המנחה חשובה, אלא האדם. ולפעמים יכולה להיות אותה מנחה ממש, אך המחשבה המלווה אותה היא שתקבע אם יש כאן עבודת ד', או כביכול עבודת אלילים, כלומר שמתייחסים אל הא-ל כאל אליל. אותה שעה שהאדם מקדיש ביום לעבודת ד' יכולה להיות ביטוי להכרת הבל או לתככי קין.
וממילא אפשר לומר, בהמשך לדברי הרב אשכנזי, שיש כאן סגירת מעגל. הכשלון החברתי-מוסרי מוביל, כאמור, לכישלון הדתי. אך הכישלון הדתי מוביל לכישלון המוסרי. הבל מתייחס אל הא-ל כאל תוספת, וסופו שהורג את אחיו.
ונראה שייעודו של ישראל בהיסטוריה הוא לעשות את תיקונו של חטא קין. וזה בא לביטוי במצוות ביכורים. קין הביא "מפרי האדמה" (בראשית ד', ג'), וישראל מתבקשים להביא "מראשית כל פרי האדמה" (דברים כ"ו, ב')!!!
ומכאן להתמודדות עם הסתירה במדרש הנ"ל. אפשר להביא את אותו מעשר, אך לפי האדם המביא, יש כאן זכות לבוא "בזרוע", או להיפך ב"בושת פנים". אם אותו מעשר הוא בבחינת "ראשית", אין צורך להביא יותר, כי הוא כבר הביטוי הנשגב שהכל להשי"ת, שהוא העיקר. והגם שמעשר הוא מאומה, לא הכמות קובעת אלא הכוונה, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שכוונתו לשם שמים [וראה רש"י על הפסוק, ויקרא ב', א' "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לד'": "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו"]. אך אם הוא רק ביטוי לרצון להתפשר עם האדון, אז יש כאן "בושת פנים", כי אינך נוהג כלפי האדון כקל שבקלים שבאריסים. האריס, שמביא גם זרע וגם פעולה, חולק שוה בשוה עם האדון, ואתה, שמקבל מן האדון גם זרע וגם עיקר הפעולה, ואתה רק עוזר לו קמעה, אינך נותן לו אלא עשירית???!!!

*

והנה, שאל הרב אשכנזי, מה על האדם לעשות כשחש שמתייחסים אליו כאל תוספת. ומצאנו על כך ג' "תשובות" בספר בראשית. הבל נשאר פאסיבי, מצפה שהזעם לא יתפרץ או שיעבור, וסופו שנהרג.
גם יעקב, האוחז בעקב עשיו, נחשב כ"תוספת" בעיני אחיו. והלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב, כי כך נחשב היהודי בעיני גויים רבים לאורך ההיסטוריה. ועשיו סבל את יעקב שנים רבות, ואף מכר לו בבוז את הבכורה. אך ברגע שעמד מול אותה סיטואציה בה עמד קין, ראה שאחיו מקבל את הברכה ולא הוא, שהיהודי מצליח יותר ממנו, מתנחם להורגו (בראשית כ"ז, מ"ב). ומזלו של יעקב שהשכיל לברוח בזמן. ולצערנו יהודים הרבה לאורך ההיסטוריה נלכדו במלכודת, ולא שמו לבם שפני לבן איננו עמם כתמול שלשום (השווה בראשית ל"א, ב') ולא היתה להם אמא רבקה שאמרה להם לברוח!!!

[ואגב, לפי הנ"ל יובן אולי למה, בהיסטוריה החדשה, שנאתו של עשיו ליעקב, בגילויה המפלצתי, עם נכונות להשמיד להרוג ולאבד אנשים נשים וטף, הקדימה את שנאתו של ישמעאל לישראל. השנאה פורצת כל הגבולות ברגע שמי שנחשב ל"תוספת" מתגלה כעיקר. וזה קרה ב"ארצות עשיו", אחרי האמנציפציה, כשהיהודי שנחשב בעיני העמים, ובפרט הנוצרים, ל"שארית", הפך לאיש מצליח בכל אשר הוא עושה. ב"ארצות ישמעאל" היהודי, גם אם הצליח פה ושם, היה במעמד נחות (דימי), וע"כ המשיכו לסבול אותו. אך ברגע שזכה למדינה, נהיה עצמאי, ועוד הצליח בכל מה שהם לא הצליחו, הפרחת השממה וכדומה, אז השנאה פרצה גם היא את הגבולות].


וגם יוסף נחשב כ"תוספת" בעיני אחיו. וכך שמו: "יוסף" – שם המבטא ציפייה לבן אחר... נוסיף: בעצם ילד זה היה צריך להיוולד אצל לאה, ורק בזכות תפילתה של לאה נולד הוא אצל רחל (ראה רש"י בראשית ל', כ"א). מתוך כך הוא לא רצוי אצל אחיו, בני יעקב ולאה. והנה, כל עוד יוסף איננו מפריע יתר על המידה, סובלים אותו. אך ברגע שנעמדים שוב מול אותה סיטואציה בה עמד קין, יוסף, ולא הם, זוכה לכתונת פסים, ועוד חולם חלומות הנותנים ביטוי למעמדו כ"עיקר" ולא כ"תוספת", הרי הם מתנכלים להמיתו (בראשית ל"ז, י"ח). והנה יוסף חושב שישכיל לחנך את אחיו, להחדיר בתודעתם: הרי אחים אנחנו! "את אחי אנכי מבקש" (בראשית ל"ז, ט"ז). ותמימות זאת כמעט עלתה לו בחיים, אילולא עצתו העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון (ראה רש"י בראשית ל"ז, י"ד), אילולא ההשגחה העליונה ששמרה עליו. וכמה רבים הם היהודים לאורך ההיסטריה, ואף רבים וחשובים שביניהם, שחשבו שישכילו לחנך את אלו המתייחסים אליהם כאל "תוספת", ותמימות זאת עלתה להם ביוקר.
הבל פאסיבי, יעקב בורח ויוסף מנסה לחנך.

*

והנה אנו עדים בעידן דידן לתופעה הדומה להפליא. ודומה שהכל מתחיל בשנת תשכ"ז כשבחסדי השי"ת התווספה לנו נחלה על נחלת ד'. וראה איזה פלא: אצל חלק מן הציבור, אותה נחלה שקיבלנו בניסים גדולים, שהיא עיקרה של ארץ ישראל, ערי יהודה וחוצות ירושלים, חברון, שכם, ירושלים, כונתה כ"תוספת", כ"שטחים", או אף כ"שטחים כבושים".

[מהרב אשכנזי שמעתי פעם הסבר "תיאולוגי" מענין לאותה תופעה. הנחלה הראשונה קיבלנו מידי המנדט הבריטי, כלומר מידי עשיו. אך הנחלה שהתווספה קיבלנו מידי ישמעאל. ויש "חולשה" היסטורית של זרע אברהם אבינו כלפי ישמעאל, שמקורה באברהם שהתבטא בפני בורא עולם: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח. והשווה בראשית כ"א, י"א). ורחמים אלו אל בן השפחה מלווים אותנו עד היום הזה, ובעוד שמתייחסים אל העיקר, אל בן הגבירה, כאל תוספת, מתייחסים אל התוספת כאל עיקר...].

ומתוך שמתייחסים אל הנחלה כאל תוספת, מתייחסים גם אל אלו המתיישבים בה כאל "תוספת", כאל אנשים מסוג ב'. נותנים להם תואר, שבעיני הנותנים הוא תואר גנאי: "מתנחלים", והיחס אליהם הוא שונה מאשר לכל שאר אוכלוסייה. ויחס זה מקבל ביטוי קיצוני בשעה שיש קרבנות טרור. אין זה דומה אם נפגע אדם סוג א' או שנפגע מתנחל, וד"ל. ולשיא הגענו בימים אלו, בשעה ששמענו הצהרות ממערכת הביטחון, שעכשיו שאין כבר יהודים בעזה, אנו חופשיים לפעול כאוות נפשנו ע"מ למגר לחלוטין את הטרור. בתרגום התופעה, הדברים מסמרי שיער. כשיש כעשרת אלפים יהודים הנמצאים שם, ידינו כבולות, ואלפי אלפי פצמ"רים יכולים ליפול, ואין לנו את הכוח או את הזכות למגר את הטרור. כלומר, אנו פטורים מלהגן עליהם – שזהו ייעודו הטבעי של צבא הגנה לישראל! אך ברגע שהם לא נמצאים, אז חדלנו להיות "כובשים" וממילא יש לנו את מלוא הזכות המוסרית!!!
ושוב אנו עדים לתופעה החוזרת ונשנית מאז סיפורו של קין והבל. כל עוד ה"תוספת" אינה מפריעה יתר על המידה, היא נסבלת, אך אם מגיעים למסקנה שהיא מפריעה, או שהיא הופכת לעיקר, או שההתגרות בה יכולה לתרום לקידום האישי, אז נפרצות כל הגבולות המוסריים האנושיים.
א. וכך התפתחה לאט לאט תיאוריה שה"שטחים" והמתנחלים הם הם המכשול לשלום המיוחל. כאילו ששנאת ישמעאל רק החלה עם ה"כיבוש" במלחמת ששת הימים. וכאילו לא קדמו למלחמה זאת הצהרותיהם של מנהיגי ערב רבים לחסל את האושיות הציונית. אך נוח לו לאדם לתלות את הקולר באחרים. וכך, במקום שיגידו עליו שהוא כובש, בגליל, ביפו ובקטמון, יגידו על אלו הגרים בחברון בבית אל ובאלון מורה, והוא יצטרף למקהלה, ויתקבל באהדה במסדרונות האו"ם או בסלונים של האקדמיה והתקשורת. סוף סוף נמצא ה"שעיר לעזאזל", היהודי סוג ב', שישכיח את הכיבוש שלו, ויפטור אותו מלהתמודד עם הטענה "לסטים אתם" של אומות העולם. שהרי לטענה זאת אין לו תשובה, וודאי שלא יוכל לתת את תשובתו של רש"י ... ("כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" – בראשית א', א').
ב. בנוסף, אט אט התברר לאלו המחשיבים עצמם ליהודים סוג א', שדווקא ה"תוספת" היא העיקר. היא היא המפריחה את השממה, המיישבת את האדמה, החדורה אידיאלים. ודומה שאמת זאת נחשפה בכל מערומיה אצל גבורי גוש קטיף. יש כאן ציבור איכותי הדוגל בכל האידיאלים ההתיישבותיים של ראשוני הציונים, אך לדידם, אידיאלים אלו אינם פרי אמונה בתורת הסוציליזם האוניברסלי, אלא התגלמות של אמונתם העמוקה בד' ובתורתו. ומכון התורה והארץ ומפעל חסלט הם סמל לכושר לאחד בין ד' אמות של הלכה והליכה בארץ לאורכה ולרחבה, בניינה ושגשוגה.
והגרוע מכל, לעיני אותם יהודים המחשיבים עצמם כעיקר, הם מגלים שאוכלוסייה זאת היא המגינה בגופה על העם כולו. בנוכחותה באותם מקומות אסטרטגיים היא המונעת את הפצמ"רים מליפול על אשקלון וכדומה. והיא היא המוכנה במסירות נפש שלא ראינו כדוגמתה, להיות גוף החבטה של המדינה כולה, ולסבול משך שנים נפילות יום יומיות נפילות של רקטות ופצמ"רים.

[ובהקשר זה, שמעתי דבר מענין מהרב אהרן וקסלשטיין שליט"א: נכון הדבר שכשפרט מוסר את נפשו למען הכלל, אין לך מעלה גדולה מזו, וכבר נאמר על לוליינוס ופפוס –שמסרו את נפשם למען הציל את העם- שאיש לא יוכל לעמוד במחיצתם בגן עדן (ראה רש"י תענית י"ח,ב ד"ה בלודקי'). אך תופעה זאת רצויה בעיני השי"ת כל עוד הכלל יודע להתפעל, להכיר ולהעריך את אותה מסירות נפש. אך אם ישנה תופעה הפוכה, והעם, במקום להוקיר את אותם גבורים, מתייחס אליהם כאל מטרד, אז הדבר בלתי נסבל בשמים, ואין הכלל ראוי למסירות כזאת, וד"ל].

ושומו שמים, אוכלוסייה זאת, במקום להתקפל ולברוח, כמו שכל אחד היה נוהג (ואולי זה מה שציפו וקיוו שתעשה...), ממשיכה לדבוק במסירותה לעם ישראל ולארץ ישראל. ותופעה זאת חזרה על עצמה במישור הכלכלי. כל הפיתויים או האיומים הכספיים לא הועילו לקנות אותה או להפחיד אותה, ולהביא אותה להתקפל "מרצון". ואיש לא יכול להבין כיצד שוחד המעוור חכמים וצדיקים וכמעט כל איש מישראל, לא משפיע עליה! ושוב עמדו אותם יהודים המחשיבים עצמם סוג א' בפני עוצמה מוסרית שלא חלמו שהיא עדיין קיימת בעולמנו החומרי, ובעיניהם זה נהיה בלתי נסבל לראות את ה"תוספת" הופכת לעיקר!

ג. ובנוסף התברר למי שעומד בראש הפיראמידה, שאם יקריב אוכלוסייה זאת על המזבח שבנו אותם יהודים סוג א', הוא יזכה באהדתם, בסלחנותם, הן בתקשורת, הן באקדמיה, והן בבית המשפט העליון, והם "ישמרו על האתרוג" שלא יתגלו חסר או חזזית הפוסלים אותו. "כל המיצר לישראל נעשה ראש" (גיטין נ"ו,ב), וכך יוכל הוא ומשפחתו להישאר בראש ללא שיוטרד יתר על המידה ע"י חקירות משפטיות.

*

ומה על אוכלוסייה מופלאה זאת לעשות בשעה שנתברר לה שנהגו בה כמו שנהגו בכל אלו שנחשבו ל"תוספת" בספר בראשית ולאורך ההיסטוריה. גירשו אותה, זרקו אותה, פיזרו אותה. ודומה שהזריקה והפיזור שאחר המעשה הוא בבחינת סופו מגלה על תחילתו, והוא הוא המגלה את חוסר האנושיות שבמעשה כולו. כשלדוגמא אוטובוס שהתמלא במפונים מגיע באמצע הלילה לירושלים, והנהג מודיע שיעצור רק בשתי תחנות, ולא הועילו כל התחנונים של נשים ילדים ותינוקות שאין להם לאן ללכת באמצע לילה עם חבילותיהם ועגלותיהם, והקצין המלווה עוד מצדיק את הנהג ואומר שהוא עייף מהדרך ועליהם להסתדר לבד... וכשמשכנים משפחות ברוכות ילדים, עם שתים עשרה נפשות, בשני חדרים במלון, או בקראוון, ובטרם נמצא פתרון אנושי אף זמני למגוריהם, וערב החגים מודיעים להם שעליהם לשלם סכומי עתק כדמי שהייה או דמי שכירות, ומאין ישלמו כשנלקח מהם מקור מחייתם. ונזקקים להקמת קול זעקה כדי שהמנהיגים יאותו במקצת לתקן את המעוות.

[ומתגלית כאן תופעה מעניינת. בפרשת נצבים שקראנו בשבת, מסופר, בפרשת התשובה (דברים ל', א' – י') על שתי שיבות מקבילות. שיבה אל ד' ואל תורתו, ושיבה אל ארץ ישראל. ואי אפשר לאחת ללא השניה. זוהי מציאות ולא אמונה. והיום אנו רואים שאם השיבה אל ארץ ישראל אינה מובילה, בסופו של תהליך, ג"כ לשיבה אל התורה, אז גם השיבה לארץ ישראל הופכת לצנינים בעיני אלו שהסתפקו ב"ושב וקבצך מכל העמים", והם מוכנים לוותר עליה ואף לכפות את הוותור... אך יותר מזה, לא רק שמוכנים לאבד את החלום של שיבת ציון, אלא הם גם מאבדים את הגישה האנושית האלמנטרית].

להישאר פאסיבי כהבל, זה מדי מסוכן. לברוח כיעקב, לאן יברחו? אין חרן ואין פדנה ארם, ואין אף לבן הארמי שיקבל אותם... ודומה שרק יוסף נשאר להם ולנו כלקח וכדוגמא!
יוסף האמין שיצליח לחנך את אחיו. ובעיקר לא חשב שכאחים הם מסוגלים לעשות לו מה שבסופו של דבר הם עשו. ובגישתו הממלכתית "הרי אחים אנחנו" הלך מעל ומעבר לבקשת אביו: "אעפ"י שלא מצאם בשכם כדבר אביו, טרח יותר ממה שצווה להשיג רצון אביו" (ספורנו בראשית ל"ז, י"ז).
ובתמימותו, הוא נפל במלכודת, בבור. ודומה שיותר מעצם ההשלכה בבור, הוא מזדעזע מהדרך בו הם פעלו. "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפש בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ב, כ"א). וכבר העירו המפרשים שהם לא מתחרטים על עצם ההשלכה -אפשר שדנו אותו דין מיתה על בסיס מחלוקת אידיאולוגית או שדנו אותו כרודף- אלא על שלקו בחוסר רחמים. "ובזה הודיע מה היה למו בהיות כולם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ד' לזיכרון, איך נועדו לב יחדיו להרוג את אחיהם או למכרו, ולא ניחמו על הרעה, כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם בהתחננו, והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם ותורה אמרה הבא להרגך" : (ספורנו בראשית ל"ז, י"ח).
ודומה שיחס זה של אנשים האטומים לחלוטין לתחנוני אחיהם, הוא שהביא את יוסף "להתפכח", וליתר דיוק, לנקוט בשיטה חינוכית שונה בתכלית.

[וצריך לציין שאמנם הם היו אטומים, אך לא השמים. התפילה לא עלתה ריקם, והוא ניצל מן הבור, אף מן הנחשים והעקרבים. וסופו שזכה לראות בהגשמת חלומותיו. לא בהכרח מתגלית מיידית אותה האזנה למעלה. לאחר שבני ישראל נאנחו מן העבודה הקשה וזעקו, עלתה שועתם אל האלוקים (שמות ב', כ"ג). בשמים כבר נהייתה מהפכה, הגם שעלי אדמות זה לא נראה כלל, ואדרבה המצב רק החמיר: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" (שמות ה' כ"ג)].

"ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות" (בראשית מ"ב, ז'). הראה להם שגם הוא מסוגל להתנכר אליהם. "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ו), נדרשת הדדיות ביחס. ואם עשו מה שעשו, אז יש בו את כוחות הנפש לא להתייחס אליהם כאל אחים, לדבר אתם קשות ובמידת הצורך אף "להתאכזר" אליהם. הוא כבר לא יתן להם לנצל את תחושת האחווה שלו ע"מ לפגוע בו! יוסף נתן להם להבין שהגם שהוא "מיעוט קטן", יותר ממה שהוא תלוי בהם, הם תלויים בו (והאמת ג"כ שהוא רק מצטייר כ"מיעוט קטן", אך בלב ובנפש רובם של בני ישראל איתו, גם אם לא עולה בידם להכתיב את המהלכים, ואף משתתפים איכשהו במעשה המכירה. כידוע, רוב האחים לא היו שלמים או לא השתתפו במכירת יוסף: ראובן, יהודה, 4 בני השפחות, ובנימין). ורק כשהבינו זאת עד תום, הגיעה השעה להוריד את המסיכה ולדבר אתם פנים אל פנים דברי פיוס.
וסופו של סיפור: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה" (בראשית נ', כ').

*

לקראת ראש השנה אנו מתכוננים לתפילות מלכויות זכרונות ושופרות. ודומה שגם תפילות אלו באות לתקן את חטאו של קין, ולהביא אותנו להכיר מהו העיקר. דרך "מלכויות" להכיר במלכות ד', שהוא עיקרו של עולם. דרך "זכרונות" להכיר "במעשי אבות" שהם הם הצריכים להנחות את הבנים בכל דרכם ההיסטורית. דרך "שופרות" להכיר בשופר הגאולה -שמקורו בשופרו של איל יצחק ובשופר של סיני- כעיקר ציפיויתנו ותפילותנו.


בהערכה ובחיבה יתרה
בברכה מעומק הלב לשנה טובה ומבורכת
כתיבה וחתימה טובה

אברהם אבא וינגורט