"בשנים האחרונות קמו מספר ישיבות תיכוניות המציעות מגמות מוסיקליות מקצועיות. על כתפי אותן ישיבות מוטל תפקיד לא קל. להרוות צימאון עצום לשילוב של לימודי-מוסיקה ולימוד-תורה. מטבע הדברים, הנחת היסוד הייתה שהחידוש של הישיבות הללו היא הבשורה המוסיקלית. תורה – תמיד למדו בישיבות. מוסיקה – כאן נצטרך לשנס את מותנינו.".
לבני וילנר, מוסיקאי ואיש רוח, יש מה להגיד על הישיבות המוסיקליות.
.......................
נוהגים לומר שהציבור הדתי-לאומי "מפגר" אחרי העולם המערבי מבחינה תרבותית בכ-15 שנה. (מיותר לציין מה אותם "נוהגים לומר" נוהגים לומר על מספר השנים שבהן "מפגר" העולם החרדי). בכל מה שקשור לחינוך-מוסיקלי האמירה הזו תקפה בהחלט. במהלך הלימודים שלי במדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי נתבקשתי לפני כניסתי לבית-ספר יסודי לצורך עבודה מעשית, לבדוק איך נראה חדר-המוסיקה ביחס לחדר-המוסיקה שזכור לי מתקופתי בבית-הספר היסודי. "חדר מוסיקה?", שאלתי. זכור לי שהמורה שרה לנו כמה שירים ושהמורה לתלמוד לימד אותנו את שירו "יבנה המקדש" לאחר ששר אותו בטלוויזיה. אם זה היה המצב בבתי-הספר היסודיים, לא כל שכן בתיכונים. בתקופתי בישיבה התיכונית הוצע לנו מגוון עצום של מגמות שכלל פיזיקה (לא הייתי מתקבל), כימיה (סיקרן אותי קצת פחות מהמכתבים שאני מקבל כיום לתשלום האגרה), מחשבים (היה אסור לגלוש), תקשורת (שהיה חידוש מרענן שנוצר כפתרון לאלו שלא נכנסו לאף אחת מהמגמות האחרות) וביולוגיה, שאליה הצטרפתי בלית-ברירה. באותה תקופה, מגמות המוסיקה היו רק בתיכונים, גם דתיים. בשנים האחרונות קמו מספר ישיבות תיכוניות המציעות מגמות מוסיקליות מקצועיות. על כתפי אותן ישיבות מוטל תפקיד לא קל. להרוות צימאון עצום לשילוב של לימודי-מוסיקה ולימוד-תורה. מטבע הדברים, הנחת היסוד הייתה שהחידוש של הישיבות הללו היא הבשורה המוסיקלית. תורה – תמיד למדו בישיבות. מוסיקה – כאן נצטרך לשנס את מותנינו. הושקע מאמץ אדיר (ומרשים) ליצור מערך לימודים מוסיקלי רציני, כזה שיצאו ממנו מוסיקאים בעלי קומה. זו תקופה ארוכה שקיים מן פער בציבור הקרוי דתי-לאומי בין כוחות היצירה (מעתה אמור "אורות"), לבין היכולות שלו לבטא את אותם כוחות (מעתה אמור "כלים"). הדגש ששמו מקימי הישיבות הללו על הלימודים המוסיקליים הוא תוצאה מבורכת שהיא מעין אנטיתזה לריבוי האורות על הכלים.עד כאן נחמד. טוב, לא ממש. המוסיקה לא השאירה מקום לתורה. אותם בוגרי ישיבות מתקשים למצוא את מקומם בישיבות גבוהות, שכן התורה שלמדו בישיבה התיכונית הוגדרה מראש במקרה הטוב כשווה למוסיקה ובמקרה הרע כ"משהו לנשמה". שמעתי אנשים שעוסקים בחינוך-מוסיקלי אומרים ש"לימוד של מוסיקאים הוא לא כמו לימוד של אנשים רגילים". מלבד זאת שאני מוחה על המינוח המתנשא, אני מוחה על תוכן האמירה. בוודאי שבן-אדם שנמשך ליצירה, מוסיקאי או לא, ילמד סוגיה בגמרא בחשיבה שונה מאיש הלכה. אולם מנסיוני, אותם סוגיות יכולות בהחלט לעניין את שניהם. להציע לתלמיד בישיבה תיכונית רק "סוגיות עם הרבה אגדתות" זה עוול. תנו לו קרדיט שהוא ימצא את דרכו בלימוד כל נושא שהוא. עוד תופעה מדאיגה היא חלוקת הזמן. נראה שיש מן תחרות סמויה בין מוסיקאים: מי טחן יותר שעות נגינה ביום. מיוחסת לעובדה זו חשיבות קריטית ממש. לכן החלק הארי של היום מוקדש לשיעורי מוסיקה, ובין לבין, קצת יידישקייט. אני פונה בפנייה נרגשת אל העוסקים בדבר: מה אתם מעונינים להשיג? באך יהודי? שנוכל להגיד: "להם יש את באך שלהם ולנו יש את באך שלנו"? לא חסרו מעולם מוסיקאים יהודים בעלי קומה. לדעתי, זו טעות לאמוד מוסיקאי יהודי ירא-אלוקים בכלים-מערביים חילוניים, זאת משתי סיבות. א. אני מכיר מוסיקאים רבים עם יכולות טכניות מרשימות וללא אמירה בכלל. ב. הלוויים במקדש לא היו רק אנסמבל מוצלח. הם יצרו מוסיקה קדושה. כדי להגיע לרמה של אותה מוסיקה, אין זה מספיק להריץ סולמות על כלי הנגינה. עלינו מוטלת המשימה לבחון את המוסיקה מכיוונים שונים, שאבדו מן העולם ועלינו לגלות אותם מחדש.
מוסיקאי אינו רק סך השעות שבהם התאמן. הוא בעיקר היכרותו עם עצמו, הבנתו את העולם, כושר הקליטה והביטוי שלו. הזמן שישקיע בלימוד ובמציאת דרכו לא ילך לאיבוד כיוון שאותן שעות שלא הושקעו בתירגול מוסיקלי יפוצו בהתפתחות מהותית יותר.
