עוד מוקדם לחשוב מסודר. עת לאבל. ערבוב של מחשבות, זיכרונות ולא מעט דמעות. צריך זמן לעכל. להקשיב ולהתבונן. אישית, לא רק שאיני בשל עדיין לתשובות מסודרות ומנומקות אלא שעדיין קשה לנסח בבהירות אפילו את השאלות. הכל יגיע, אך תנו זמן. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד". עתה עת בכי.
מבין לדמעות, מתוך ערבוב הרגשות, עולות כמה מחשבות ראשוניות. תמונות שלא מרפות.
הראשונה, של שירה אדירה. שירה מעומק הלב. שירה שהיא תפילה. שירה שהיא אמירה. בימים ובשעות האחרונות, מכל עבר, שוב ושוב, שירה של אמונה.
היו בינינו דעות שונות, בדבר דרכי המאבק והפעולה. כשם שפרצופנו שונים, כך דעותינו שונות. כולם פעלו לשם שמים. המשותף לכל הקבוצות ולכל דרכי הפעולה, אלו רגעי השירה.
תמונה אחת, חוזרת ועולה. יום חמישי בבוקר. חצי מתושבי נווה דקלים כבר גורשו. ישובים שלמים אחרים, כבר אינם. מאות רבות של צעירים במתחם בתי הכנסת כשאלפי חיילים מקיפים אותם מבחוץ. מולם, מתייצבים על הדשא של בתי הכנסת כאלפיים צעירים. נעמדים מול החיילים, העומדים שלובי זרוע לחסום כל מעבר. נעמדים מולם, ושרים. שירה המבטאת אהבה לארץ הזאת. שירה של אמונה ואהבה לעם החוזר לציון. שירה של עוצמה וחיים. ורבים מתוכנו, שרים ובוכים. בכי של התרגשות ועוצמה. השירה מבטאת טוהר וחיים. יש רגעים בהם השירה חזקה יותר ממילים. יש רגעים בהם שירה מצליחה, יותר מניסוחים מלומדים, לבטא קומת חיים שלימה, של מוסר ומידות, ערכים ואמונה. כזו הייתה השירה.
נכון, יש בתוכנו דעות שונות. מחשבות שונות כיצד לפעול ומה לעשות. כלי נגינה שונים. אך מי שרוצה להמשיך להשמיע את המנגינה הכתומה של גוש קטיף וצפון השומרון, יודע שעליו לחפש את ההרמוניה. לאפשר לכל אחד לנגן בדרכו, ולחפש כיצד כל הכלים והתווים, עולים לכדי מנגינה מתואמת, עשירה ואדירה. הרבה היבטים יש ברוח הכתומה. אך אחד מהם הוא היכולת לחיות יחד, בעלי דעות שונות. להקשיב, לכבד את השונה ולחזק את המשותף. הרי בישובים שונים נבחרו דרכי מאבק שונות. אך בכולם, ברגעי קושי ושיא, שרו בדיוק את אותם שירים. זאת ועוד. ביום ששרפו את בתי הכנסת, בו ביום פתחו חברינו מחדש את אולפנת נווה דקלים. פראי אדם הוציאו זעמם על עצים ואבן, ואצלנו חידשו את הרוח. את מנגינת הרוח החינוכית הכתומה. סוף השירה לנצח. השירה הפנימית הזאת, החזקה יותר ממילים, היא שתמשיך ללוות אותנו במסע חיינו. אולי זו הסיבה, שאנו תפילה ש"ייבנה המקדש, ושם... נשיר שיר חדש". אין מזכירים שייבנה המקדש ושם נקריב קורבנות, או נעלה לרגל או אפילו נלמד תורה. הביטוי המבטא את כל השאיפות ועוד הרבה מזה, הוא שירה. "ושם נשיר שיר חדש". להמשך השירה הזאת אנו מחויבים. יחד. שירה חדשה שיבחו גאולים.
ותמונה נוספת שאינה מרפה. בתקופה של לפני הגירוש. משפחה מחליטה להכין תיק, תוך תקווה שלא תיזקק לו. תיק עם מעט חפצים לכל בן משפחה, אם יצטרכו לפתע לנטוש. והתיק ליד הדלת, שמא לפתע יגורשו. והמחשבות והזיכרונות העולות בראשי, נוכח משפחה המכינה תיק ליד הדלת, שמא יעזבו לפתע, אינן נעימות. בהיסוס, בזהירות, אני מבטא את תחושותיי. אך האישה חושבת אחרת. תיק עם חפצים אישיים, ליד הדלת, במקרה שצריך לעזוב לפתע? אצלה זה דווקא מעורר זיכרונות אחרים. זיכרון של... ערב לידה! נכון, לפני לידה, ותוך כדי, יש צירים וכאבים, חרדות וחששות. וגם בכי ודמעות. אך הכל הכנה ללידה, להופעה חדשה של חיים .
כמדומני, שגם תחושה זו מלווה את כל הקבוצות שבתוכנו. מחויבות עמוקה שמתוך הכאב הנוכחי, נחתור בע"ה להוליד שלב חדש. מחויבות לא להסתפק בתיקוני טלאי מקומיים. שאיפה משותפת, להציב בבהירות, חזון גדול ואמיתי. אמנם, דעות שונות יש כיצד כדאי לעלות על ההר. מאיזה כיוון ובאיזה סגנון לגשת לשלב הקרוב של המשימה. אך היעד הסופי משותף. לטיפוס לעבר היעד, מתוך שירה שהיא אמונה, מחויבים כולנו. בהמשך עוד נתמודד, כל אחד בדרכו, עם שאלות נוקבות. עם בירורים אמיתיים. יחדיו נלטש את המנגינות לכדי שירת גאולים. ייתן ה' ונשכיל לעיין בתווים הכתומים, תשרה עלינו רוח גדולה, ויחדיו נשיר את שירת ה'. |
