מפלת האריה

אין שום דבר יפה בחורבן, הוא שפל ומאוס, ההרס מגלה את קלוננו, הקירות הפרוצים והברזלים המעוקמים חושפים לעין כל את חולשתנו ואפסותנו. משום כך יש שמעריצים את הנמושה, האמבה, זו שמסוגלת לשרוד בכל מקום, בכל זמן ובכל מחיר. "כל אשר יחובר אל החיים יש תקווה". זה אמנם נכון, אבל האמבה והחיידק ממשיכים לקיים רק חיים פרימיטיביים ירודים, טפיליים, חיי נמושה. לעומתם מציין הכתוב לטובה את מפלת האריה. שמשון חוזר בדרכו לתמנתה לראות את גוויית הארי, כי גם במפלתו הוא נשאר אריה. עדיין מהדהדת שאגתו האחרונה, צל זינוקו הגמיש והמהיר כברק, וחבטת נפילתו הכבדה על הארץ. והנה להפתעתו מגלה שמשון שבגוויית האריה אכולת התולעים מקנן נחיל דבורים והיא מלאה דבש ניגר.

מסכת חייו של גוש קטיף גדולים ומפוארים. מופת מופלא של בניין, יצירה, קדושה, גבורה, אמונה, נחישות, שוויון ואחדות. גם חורבנו גאה על משמרתו, מתוך איפוק ושליטה עצמית, מלא הוד. מחורבותיו בוקעת ועולה זעקת האדם והאדמה הנקרעים לגזרים, והיא נשמעת מסוף העולם ועד סופו. גם מי שמנסה לשמור על ארשת רגועה לבו מפרפר פצוע והעין דומעת.

האם מעז יצא מתוק, האם נדע למצוא בחורבן הזה את תעצומות הבניין?

כולנו באנו להזדהות עם גוש קטיף, זקנים ונערים שנסנו מותניים ויצאנו לצמתים ולדרכים, בשרשרת אין סופית של פעולות ומעשים. לא הצלחנו להביא למפנה המיוחל, אולם אין זאת אומרת שהכל היה לשווא, הרבה מזה חלחל אל התודעה פנימה ונצרב בלבבות לעד.

בדרכי המחאה למדנו דבר אחד מרכזי, הדרך אל גוש קטיף עוברת בתל-אביב, בנתיבות, בשדרות ובאופקים, אם איננו רוצים להיכשל במאבק הבא ולהתפלל בעתיד על ניסים רבים, עלינו לעשות היום מה שמוטל עלינו כבני אדם. ברור לכולנו ששורש הבעיה הוא המשבר הרוחני העובר על החברה בישראל, התפוררות המשפחה, האלימות, הריקנות, הבדידות, השחיתות, אי-השוויונות, עלינו אפוא לחולל מהפכה רוחנית. לחרוג מגבולות חממות קהילותינו ולצאת אל רבבות עמך בית ישראל, לא במבצע חד-פעמי של פנים אל פנים, אלא בחריש עמוק ואמיתי, משימה לדור שלם. בנינו נמצאים ב"ה בכל מקום ובכל שטח, עלינו לגייס אותם להטביע חותם ציוני ודתי בכל התחומים, בחינוך, באקדמיה, בכלכלה, בחסד, בתרבות, באמנות, ובתקשורת. קיימים גרעינים תורניים ברחבי הארץ, רובם דלים ומעטים, צריך להכפיל את הכוחות ולהעצימם פי עשר, מנוף אדיר לעזרה וסיוע לנצרכים ונזקקים בחומר וברוח.

לפני כשלושים שנה יצאנו למסע הגדול, איש זקן עם כמה עשרות תלמידים, אנשי חינוך והתיישבות. למעלה משנות דור אחזנו במדינה, הבאנו אותה אל הארץ ליישב אותה ולהפריחה, שיגענו את העולם כולו. והנה היום עומד לנו צבא רב, דור צעיר עצום ורב, מאות ישיבות, מכללות ומוסדות חינוך, קהילות מפוארות של תורה וחסד. אם האמנו בכוחנו אז, על אחת כמה וכמה כוחנו היום לחולל בע"ה את המהפך הרוחני הזה.

הרב יגאל אריאל
רב מושב נוב