וירא את האור כי טוב

פתיחה
קורה לכן שבסופו של יום, לאחר מחשבה מהירה על מה שעברתן, אתן מגיעות למסקנה - "לא עשיתי כלום היום"? לי זה קורה לעתים קרובות יחסית. זה לא שבאמת ישבתי על הספה כל היום בחיבוק ידיים, אבל זוהי התחושה... ייתכן וזה נובע מביקורתיות יתר, שזו אגב תכונה שלילית נוספת שאני סובלת ממנה. למען האמת לא רק אני סובלת ממנה - הילדים שלי הם הקרבן מספר אחד של הנטייה ההרסנית הזו, אבל מה אני יכולה לעשות? באמת יש המון לבקר, ואני מעירה להם דווקא מפני שאני רוצה שהם יתחנכו להיות טובים יותר. גם מבעלי אני לא חוסכת את שבט המוסר

הזה. לפעמים אני מרחמת עליו, כשהוא חוזר עייף מיום עבודה, אז אני לא אומרת לו את הדברים בגלוי, אבל בינינו - אני כל הזמן נתפסת לחסרונות שלו, או למה שאני תופסת כ"טעויות" בתפקוד, המתגלות פעמים רבות בפעילות היומיומית. למשל, היום הוא התעכב זמן רב במכולת בטרם שב הביתה, חיכיתי לו שהוא יבוא, כי לפי התכנון שלי היינו צריכים לעשות דברים אחרים באותו זמן, ולבסוף הוא גם חזר עם מצרכים יקרים ומיותרים שלא בקשתי שהוא יקנה... למען האמת כל היום התנהל בצורה כזו "לא מוצלחת" - כל סדר היום היה משובש, הילדים רבו בלי סוף, הלכו לישון מאוחר, ותיקון הרכב במוסך היה יקר פי שלש ממה שחשבתי בתחילה...

פתיחה
הערב, כשהשכבתי את הילדים שלי לישון (זה היה מאוחר מהרגיל, כתוצאה ממנוחה קצרה שחלקם לקחו בצהרים - דבר שאפשר גם לי לנוח!), עשיתי אתם תרגיל קטן: פתחתי במשפט "תודה לה' על...", וכל ילד בתורו השלים. עשינו כמה וכמה סבבים כאלו, והיה פשוט מרתק! אחד אמר: "על שקבלתי ציון טוב במבחן...", ואחד "...על אבא ואמא", ואפילו הפעוטה השתתפה והודתה לה' על השוקו בארוחת הערב... גם אני הצטרפתי ואמרתי "תודה לה' על ילדים כאלו נפלאים...", וכשראיתי את הנצנוץ בעיניהם לאחר המשפט הזה, מצאתי את עצמי אומרת בלבי "תודה לה' על הרעיון לעשות את התרגיל הזה", ובנוסף תוהה: "מתי הם שמעו אותי אומרת משפט כזה לאחרונה?". יצאתי מהחדר והתחלתי לפרק את שקית הקניות שבעלי הביא. "ברוך ה'" - חשבתי לעצמי - "שיש לי בעל שהולך לעשות קניות, וכמה נחמד מצדו שהוא קנה את הקורנפלקס הטעים על אף שהוא מעט יקר יותר!". מאוחר יותר, כאשר התיישבתי על הספה וסכמתי את היום ביני לבין עצמי, שמחתי להיזכר במספר דברים קטנים אך משמעותיים שעשיתי - טלפון לחברה שהיתה זקוקה לעידוד, כמה רגעים שהצלחתי להישאר בהם רגועה על אף שהילדים היו "תוססים" מהרגיל... עברה בי גם צמרמורת בזכרי את הנס שקרה לנו, כאשר אי-היכולת לבלום את הרכב ב"גשם הראשון", הסתיימה רק בהוצאה של כמה מאות שקלים...

עין טובה
טוב בסדר, אני יודעת שזה קצת "קיטש" - התיאור הכפול של יומי האחד, אבל אלו באמת שתי אפשרויות להסתכלות על המציאות, שאנו מוצאים את עצמנו בוחרים ביניהם באופן תמידי. למה פתחתי בראשונה? כמדומני שזה התסריט ה"קל" יותר להיכנס לתוכו - שליליות, ביקורתיות, חושך. ה"פתיחה השניה" בדרך כלל דורשת מאתנו מאמץ כלשהו, המתלווה למודעות ולרצון לחפש ולראות את החיובי ואת הטוב, את האור.
חודש טבת יושב בין שני הקטבים הללו - האור והחושך.
ראשיתו, באור נרות החנוכה - בהלל והודאה על הנסים והנפלאות. המשכו ורובו, בחושך שכמעט ואין כדוגמתו, "לילות טבת" - החשוכים הן מבחינת הטבע והן מבחינת המאורעות - תרגום השבעים (תחילת גלות יוון, שאת הניצחון עליהם חגגנו לפני כמה ימים!), סוף תקופת ה"חזון" והנבואה (מות עזרא ומלאכי), ותחילת המצור על ירושלים...
האור והחושך הנם מציאויות שנקלטות על ידי ה"עין", וזה גם שם האות בה נברא חודש טבת. בספרי חסידות מובאים דברי ספר יצירה (פ"ט מ"ה): "המליך אות ע' ברוגז וקשר לו כתר וצירפן זה בזה וצר בהן גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש...". יש איזו נטייה טבעית בתקופה זו להיכנס למצב של רוגז, חושך נפשי... אלא שהאות עין, המייצגת כשמה את איבר הראייה שבאדם, הומלכה על הרוגז, ובכך היא נותנת את הכח להתגבר עליו. בעין, כאמור, מתגלמת הבחירה בין שתי אפשרויות של הסתכלות על המציאות. את שתי האפשרויות של השימוש בעין ניתן לכנות: "עין טובה" ו"עין רעה".
צורת האות עצמה מרמזת על כך: באות ע' שתי נקודות בראשה, המסמלות את שתי העיניים - ה"טובה" וה"רעה", וכנגדן יש לאדם שתי עיניים והוא בוחר באיזו מהן להשתמש...
יתר על כן: ישנו סיפור על אדמו"ר הריי"ץ, הממחיש בצורה מליצית כיצד ניתן להכריע לטוב את הראייה, גם מתוך שימוש בשתי העיניים. מסופר, שבהיותו בן ארבע הוא שאל את אביו, מדוע האדם נברא עם שתי עיניים? השיבו אביו, כי לפעמים זקוקים לעין החזקה (הימנית), ולפעמים לחלשה (השמאלית): "בהתבוננך במעלות הטובות של בני האדם - המשיך אביו להסביר - השתמש בעינך החזקה, ואלו בראותך את האדם חוטא הבט בעינך החלשה...".
התבוננות נוספת בצורת האות, כפי שהיא כתובה בספר התורה תמחיש את הצורך להשתמש ב"עין" לראות טוב. האות ע' מורכבת מזרוע ימנית בצורת "י" הנוטה קלות על צדה, ומזרוע שמאלית בצורת "ז", שני אלו מחוברות לבסיס האות (בית יוסף, או"ח סי' לו). חישוב גימטריה מהיר יעלה שחיבור שתי האותיות הללו (ה-י' וה-ז') עולה "טוב" - כאמור: עין טובה.
אם נחזור לחודש טבת נגלה שהדברים קשורים במהות החודש. אומר הפרי-צדיק: "... יצירת החודש הזה באות ע', וראש חדש טבת חל בחנוכה, להיות נשפע מהאור של ראש חדש שהוא המקור, להאיר העיניים בקדושה על כל החדש.." (בראשית, ר"ח טבת, כ"א).
לביטוי "להאיר (את) העיניים בקדושה" יש כמובן השלכות רבות, אך אם נוסיף את דברי ה"בני-יששכר", כי סמיכות החדשים כסלו-טבת (עם חנוכה המקשר ביניהם) הוא בסוד "האור כי טוב" (בני יששכר, כסלו א), וכן את העובדה שעם האות ע' נברא חדש טבת (הדומה כנ"ל למלה "טוב"), נעלה משמעות אחת לפחות ל"הארת העיניים בקדושה" - פיתוח העין הטובה.

מעט טוב
נמשיך מכאן להתבונן במהות המדה ובכוחה.
המשנה בפרקי אבות (פ"ה מ"כ) אומרת: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע".
"עין טובה", אם כן, איננה תוספת נחמדה לאופי, אלא אחד משלשת קווי היסוד לזיהוי אדם כממשיכו של אברהם אבינו, הראשון לייסוד עם-ישראל.
מה המדה הזו אומרת לנו למעשה?
אומר ר' נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן, רפב): "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע..." פשוט וברור: לראות את הטוב הטמון בכל אדם. כדאי לשים לב לכך ש"כל אדם" כולל את כל בני האדם שאנו נתקלים בהם, ובתוכם: הורים, אחים, בני זוג וילדים, ובפרט שלרוב הם אינם רשעים גמורים... ואפילו לו היו כאלו - היה חל גם עליהם הכלל הזה, על פי דברי ר' נחמן.
אך ר' נחמן לא מסתפק בזאת. המשך דבריו חוללו ממש מהפך בתודעתי, כאשר נתקלתי בהם לראשונה בשנות ה"התבגרות" שלי:
"וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו. כי זה ידוע, שצריך האדם ליזהר מאוד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאוד מאוד...". מה? למצוא גם בעצמי את הטוב? האם אין כאן גאוה או התנשאות וכד'? לפי דברי ר' נחמן לא רק שהתשובה לשאלות הללו היא שלילית, אלא שיש בכך חובה גדולה, ופתח לעבודת ה' בשמחה, שגם היא לדבריו מצוה גדולה...
ישנם כאלה שהוראה זו של ר' נחמן גורמת להם לחוסר נוחות מכיוון אחר - 'אין בי שום דבר טוב', יאמרו... (אני נתקלת באמירות כאלו, לרוב, מבנות מתבגרות!). למעשה, ר' נחמן עצמו ממשיך את דבריו בהתמודדות עם תחושה מעין האמירה הזו, המתעוררת אצלנו לעתים קרובות: "ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל-דבר (היצר הרע) להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, ח"ו, אעפ"כ אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצווה או דבר טוב...". חפשי משהו טוב שעשית, ולו הקטן ביותר...
ועדיין אפשר לומר: 'נכון, עשיתי היום מעשה חסד, אך היה זה מתוך שיקולים אינטרסנטיים או רצון להוקרה חברתית...' או 'נכון, התפללתי, אך איזו מין תפילה היתה זו? כל הזמן רק חשבתי על...'. גם עם חוש האמת המפותח הזה מתמודד ר' נחמן ואומר "ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום... עם כל זה, איך אפשר שלא יהיה באותה מצווה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב...". כלומר, צריך להמשיך לחפש ולחפור עד שמוצאים איזשהו גרעין של טוב אוטנטי, "איזה מעט טוב".

"צריך להיות מציאותיים..."
כאן בוודאי אפשר לקום ולטעון שהרעיון נחמד, אך מה הטעם לטשטש את המציאות? כנגד זה אפשר להשיב בפשטות, שגם להיתפס תמיד ל"רע" שבתוכי ושבאחרים זהו טשטוש המציאות, וראייה חלקית בלבד של הדברים...
אך ניתן לטעון גם מעבר לזה. אם כל הזמן אראה בעצמי רק את הטוב, כיצד אוכל לעבוד על עצמי? אם כל הזמן אתן לילדים מחמאות, כיצד הם יצאו מחונכים?
הדברים קשים במיוחד לאור העובדה שר' נחמן טוען, שלא רק שלא יצא נזק על ידי ראיית הטוב, אלא שזוהי הדרך לקידום אישי ולסיוע לאחרים להשתנות! וכדבריו: "ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה...". "ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה". "ועל כן, על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו, ומחייה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות (ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו וכו', כנ"ל), על ידי זה נעשין נגונים, ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'...". כיצד ניתן להגיע מתוך מהלך כזה ל"זמר" ול"ניגונים" אני יכולה להבין, זה אכן משמח ועושה "טוב על הלב", ואני אפילו מוכנה לקבל שמתוך כך אחיה את עצמי ואוכל להודות לה', כי על ידי מציאת הטוב אגיע למצב נפשי שמח, אבל כיצד ראיית הטוב תביא אותי - וקל וחומר אחרים - לשוב בתשובה?!
תשובה אחת פשוטה היא: דווקא כאשר אנו מיואשים, אין לנו כח לעבוד על עצמנו. וממילא, כניסה למצב רוח מרומם יכולה להמריץ אותי ואת הסובבים אותי להמשיך ולהתקדם...
תשובה נוספת טמונה בעיקרון פסיכולוגי, על דרך "נבואה המגשימה את עצמה". זה מאוד אירוני, ויותר מכך - עצוב, שדווקא כאשר אנו מעירים בלי סוף לילדים, הדבר יוצר אצלם דמוי עצמי מסוים (כגון: עצלן, מבולגן, כעסן), שמתוכו הם פועלים כדי לענות על הציפיות שלנו, וכך במעגל קסמים לא כל כך קסום הם ממשיכים, ואף מחזקים את צורת ההתנהגות אותה אנו מנסים למגר!
אך נדמה לי שיש בדבריו של ר' נחמן עומק נוסף, שיעזור לנו לענות על רבות מהקושיות שהעלינו. לצורך כך נביא משפט מדבריו של הרב קוק ב"אורות התשובה" (פ"ט, א) הדומה מאוד בעיני לדבריו של ר' נחמן: "הרצון הטוב השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה. ומתוך העין הטובה שהוא מביט על ידה באמיתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל אורחות הסיבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר...".
על פי הדברים הללו מתבאר שהשימוש ב"עין טובה" איננו רק "לגיטימי", ואין כאן טשטוש של המציאות, אלא זוהי הראייה האמיתית של המציאות. השימוש ב"עין הטובה" ממקד אותנו לראות את יסוד המציאות, שכדבריו של הרב קוק הוא ה"טוב".
הדברים עמוקים ובנויים על השקפה כללית, לפיה "לית אתר פנוי מיניה", כלומר נוכחותו של הקב"ה היא בכל, ועל כן הבסיס של המציאות הוא "טוב".
יש כמובן גם פנים אחרות במציאות, אך כל אלו הם בחינת קליפות המקיפות את הפרי. ואם כך במציאות בכלל, ביהודי הדבר נכון על אחת כמה וכמה. בלשונו של המהר"ל "כי אצל ישראל צלם הא-להי הוא עיקר והכל טפל אצל הצלם..." (נר מצוה). ובלשון ציורית יותר, במשל שמביא בעל הנתיבות שלום בשם הסבא קדישא מלכוביץ': "שיהודי אפילו נפל הרבה ממדרגתו ושקוע בטיט היון (ודוק!) אין להתייאש ממנו, שהרי הוא כמו אבן טובה ויהלום שנפל לבוץ, שצריך רק להרימו ולרחוץ אותו מהבוץ שנדבק בו, ומיד יתחיל אורו לנצנץ..." (נתיבות החינוך, פ"ד).
מציאת ה"מעט טוב" שבי ושבאחרים מביאה את האדם למהפך ולתשובה, כי היא מחזירה את המיקוד למי שאני באמת. הילד שלי נבנה מהעין הטובה שלי, כתוצאה מהאמון שלי בו, שבעומק הוא רוצה רק לעשות טוב. בזה נוצר אצלו אמון בעצמו, המאפשר לו להיות נאמן לטבעו האמיתי. לא רק שאין כאן התעלמות מהחלקים הרעים, אלא להפך - הראייה הזו ממריצה לסלק את הרע, כי מי יתן ליהלום להתגלגל בבוץ?!

"וראה חיים עם אשה..."
"מעט טוב" בכוחו להפוך את ה"רוב הרע", כי אין כאן עיסוק כמותי אלא איכותי, כאמור: עיקר וטפל. כך אני גם מבינה את נס החנוכה בו נמסרו "רבים ביד מעטים".
גם חודש טבת עצמו יש בו "רוב חשוך", אך ראשיתו של החדש היא ב"אור", בחנוכה, ומעט הטוב הזה יש בכוחו להאיר את כל החושך, כי הוא הבסיס לחודש כולו (הראש נותן את הפקודות לכל הגוף...). וכדבריו של ר' צדוק שהובאו בפתיחת הדברים: "כבר אמרנו שנקרא ראש חדש ולא התחלת החדש, מפני שהיום הזה הוא הראש והמקור של החדש, וכאשר אמרנו שיצירת החדש הזה באות ע' ור"ח טבת חל בחנוכה, להיות נשפע מהאור של ר"ח שהוא המקור, להאיר העיניים בקדושה על כל החדש...".
נדמה לי שכנשים יש לנו עבודה רבה בעניין. כשמתאפרים מופנית הרבה תשומת לב לאזור העיניים, ולא בכדי... ועל אחת כמה וכמה שהדברים נכונים במישור הפנימי. העיניים הם החלון שלנו לתפיסת המציאות כולה, ובעצם בכך הם פותחים את כל מערכת ההתייחסות שלנו למציאות. ייתכן ולכך רמזו חז"ל כשאמרו (תענית כד, א): "כלה כל זמן שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה".
רובנו גם מרגישות קושי מיוחד בתחום, ונוטות להיות בקורתיות מאוד, הן ביחס לעצמנו והן כלפי האחרים, אך דווקא בשל כך, ובשל התדירות בה העניין עולה (כמעט בתדירות של המצמוץ בעיניים), יש לנו הזדמנות וחובה נפלאה לעבוד ולפתח "עין טובה".
למעשה החטא הקדמון של "אם כל חי", חוה, התחיל בראייה מעוותת של המציאות: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים...", וכנגד כך התיקון, כפי שהוא מובא בסידורו של שבת (עמ' קיג): "ומאחר שהאשה כבתה נרו של עולם, כמו שאמרו במדרש (תנחומא נח, א), היא היא המדלקת את הנרות, כדי לתקן את אשר עוותה ולהדליק ולהאיר את הנר מצוה, שעל ידי זה יאיר נרו של עולם".
הדלקת נרות שבת, אחת משלש המצוות המיוחדות לאשה, שאנו מקיימות מדי שבוע, היא פתח לתיקון העיניים, להשכנת השלום בבית (שזהו עניין המצווה בהלכה), ולהעלאת האור בעולם... (וכמובן, אפשר גם לנצל את רגעי התפילה בהדלקת הנרות שנזכה ל"עין טובה"!).
וייתכן גם שהטבע שלנו "כל כבודה בת מלך פנימה", יכול לעזור לנו להתמקד בצד הפנימי (וה"טוב") של המציאות, ב"סוד" העולה בגימטריה ע' - 70.
ומה שנכון לגבי יחסים בין אישיים, נכון כמובן גם לגבי הבראת המציאות כולה, ובשניהם יש עוד מקום רב להעמיק...
ויהי רצון שעל ידי שנקיים "וראה בטוב ירושלים", נזכה ל"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו", ומתוך המהפך הזה במציאות, גם ה"צום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).
[מקורות שלא הובאו בגוף המאמר: "עולם האותיות", הרב יחיאל אריה מונק, האות ע'. "עין טובה בבית" - הקלטה משיעורה של גב' יעל אליצור ב"בנין שלם". כדאי גם להתבונן בדברי ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן במלואם].