שפכי כמים לבך

אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיי, הנה ספר "תחינות" שנתנה לי אמי לרגל הולדת בני הבכור. בספר קובצו תחינות רבות, אשר רובן חוברו על ידי נשים, לכל עת מצא, ותורגמו משפת האידיש. בכל זמן בו יוצא לי לומר איזו תחינה, אני חשה באופן חזק כיצד אני מתחברת לשלשלת האמהות, שמדורי דורות שופכות שיחן לפני אבינו שבשמים.
חוליה בשרשרת, ובכל זאת, קצת מנותקת.
אני אומרת מנותקת, כי אני לא מצליחה לבכות באופן הפשוט שסבותי בכו. ישנה בדיחה מהלכת, שהיו סידורים בהן היה כתוב "כאן בוכים...", והנשים היו קוראות זאת כחלק מנוסח התפילה, אבל תכל'ס הן היו קוראות את המשפט בדמעות שליש, באותו אופן בו הן התפללו את שאר התפילה.
חז"ל אמרו (בבא מציעא נט, א), ש"אשה דמעתה מצויה", אך בחיים שלי אני מרגישה כי הדמעות מצויות יותר בתחומים האישיים של החיים, ופחות בהקשרים של תפילה, תשובה והצרות של כלל-ישראל. אינני יודעת אם המציאות היא כך היום כתוצאה מיתר רציונאליזם, או ניכור, שמצוי בעולם המערבי, אבל התחושה שלי הרבה פעמים היא, שאני קצת אטומה.
אמנם, לפעמים אנו פוגשות נשים שלבן עוד פתוח לרווחה, בכותל למשל. הבכי של הנשים הללו ממש מדבק, ומעורר גלי בכי העוברים מאחת לשניה. יש גם עוד מקום אחד, שבכל פעם שאני מגיעה אליו, אני מתעוררת כמעט באופן מיידי לבכייה - קבר רחל. תמיד חשתי כי קולה של רחל הנשמע ברמה, ונהי בכי תמרוריה בבכותה על בניה, מהדהד היטב בקרבת קבורתה, והוא מעורר את כל מי שבאה לחסות בצילה, להתמזג עם הבכי הזה.
אך אלה הם עתים נדירות. בדרך כלל אני מרגישה חסומה.
ואם בכל השנה אפשר עוד להסתדר עם זה, בימים אלו הדבר הופך לבעייתי יותר, שכן ככל שאנו מתקדמים בתקופת ימי בין המצרים, אנו נקראים להתאבל באופן יותר ויותר אינטנסיבי. מי ייתן ובשנה זו נחגוג את תשעה באב. אך אם חלילה לא נזכה, אפשר לומר שמהות היום היא... הבכייה. "אותה לילה (של חטא המרגלים) ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות..." (תענית כט, א).
לא רק שלא אוכלים ולא שותים ביום זה, אלא גם לא לומדים תורה. דומה, כי יום אחד בשנה מכוונים אותנו להתנתק מכל העיסוקים, אפילו הרוחניים, ולהיפגש באופן בלתי-אמצעי עם הלב.
אך, כאמור, היום אנו עובדים הרבה (ואולי הרבה מדי) עם השכל, וייתכן שאין לנו ברירה, וגם על מנת להגיע ללב צריך לעבור דרך השכל. על כן, הבה נתבונן מעט במהות הבכי. התבוננות זו מתאימה במיוחד לתקופה בה אנו נמצאות, שכן על פי קבלת האריז"ל חדשים תמוז ואב הם בחינת עין ימין ועין שמאל, ודרש על כך הבני-יששכר (תמוז-אב מאמר א) שכעת אנו במצב של "עיני עיני ירדה מים", ועלינו לתקן פגם זה של הראיה.
אנו תפילה שתוספת הידיעה בנושא, תשיבנו אל לבנו.

"על אלה אני בוכיה"
ילדים בוכים הרבה, אך בדרך כלל מחנכים אותם בשלב מסוים ש"ילד גדול לא בוכה". וכך, גדלים ילדים שהפנימו את המסר כי הבכי הוא חולשה, ושאת הדמעות יש להחניק עמוק בפנים.
האמת היא, שהבכי הוא מהתופעות האנושיות הטבעיות ביותר - הקול הראשון שמשמיע התינוק הוא קול בכי. לא זו בלבד, אלא שהבכי מעיד על הנשימה התקינה, ועל כן - הבכי הוא מבשרו הגדול של החיים.
גם במקורותינו אנו מוצאים עידוד לבכייה.
רבינו בחיי ב"כד הקמח" (תענית) מורה במספר מקומות על נחיצותה של הבכייה - "התפילה צריכה דמעה", "הדמעה מעקרי התשובה", והוא מוסיף: "הדמעות יוצאות ממעמקי ההכנעה והכוונה הרצויה והם עדות על לב נשבר ונדכה". מדבריו מובנים דבריהם של חז"ל (ברכות לב, ב) כי "שערי דמעה לא ננעלו..." גם כשכל שערי השמים ננעלים, שכן "לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה..." (תהילים נא, יט).
הדוגמא שמביא רבינו בחיי לחיזוק דבריו היא חזקיה מלך יהודה. חזקיהו שהתבשר כי הוא הולך למות (כעונש על שלא נשא אשה) שוכב חולה במיטתו ואז "ויסב את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' ... אנה ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם", ובסיום דבריו: "ויבך חזקיהו בכי גדול". ואמנם, תשובת ה' קרבה לבא: "שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך". ומיד מוסיף לו הקב"ה עוד 15 שנות חיים (מל"ב פרק כ). דומה, כי הבכי כאן מתעורר במקום בו המלים נגמרות, ודמעותיו של חזקיהו הן מעבר מבקשה לפניית ה' לזכויותיו, להשענות ותלות מוחלטת בחסדו של ה'. זהו הלב הנשבר שה' איננו בוזה, ובלשונו הקולע של הרבי מקוצק: "אין שלם מלב שבור".
נוסיף ונעמיק במהות הבכי.
המהר"ל בבאר הגולה (ד) אומר "כי על דבר שהוא בטול מציאות שייך הורדת דמעות, כי הורדת דמעות הוא גם כן אפיסה, לכך על כל הפסד יש בכייה והורדת דמעות". המהר"ל כאן אומר כי הדמעות מופיעות במקום החיסרון, והביטוי הגשמי לכך הוא שהדמעות בעצמן "מפסידות" את העיניים (כדברי חז"ל, שעיניה של לאה היו רכות, מפני שהרבתה לבכות על כך שעלתה בחלקו של עשו). היסוד הזה יופיע בכל מעגלי החיים, למן הילד שבוכה כאשר נשבר לו צעצוע, או כאשר לוקחים ממנו דבר מה, ועד למבוגר שבוכה כאשר מישהו קרוב לו נפטר. אך כדי להבין את שורש העניין, עלינו לברר מה כוונת המהר"ל באומרו שכאשר "מציאות" מתבטלת אז שייך הורדת דמעות. מהי ה"מציאות" הזו?
בהמשך דבריו כותב המהר"ל כי "רק מה שכולל המעלה הפנימית בעולם, אשר שייך שם הדברים אשר הם אלוקיים וקדושים, שם תמצא הבכייה". כלומר, בכי אמיתי הוא רק על הכרה באובדן הקדושה. בכי בהקשר של תשובה הוא בהפנמת האדם את הרגשת חסרון הקדושה בחייו. ומכאן, בכי בהקשר של "אבילות על ירושלים" הוא בהפנמת החור שנפער בחיינו עם אובדן הקדושה מיסודם.

"במסתרים תבכה נפשי..."
הנביא ירמיהו המקונן בספר איכה על חורבן המקדש אומר "על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" (א, טז), ואף מורה: "שפכי כמים לבך נכח פני ה'" (ב, יט). מכאן עולה, כי הבכי באבלות על החורבן איננו רק הבעת צער על העבר, אלא חלק אינטגראלי מהתיקון, וממילא הוא מוביל לזכות ולראות בבניינה. כיצד?
הבכי על חורבן המקדש הוא, כאמור, ההכרה בעומק הלב של חסרון הקדושה בחיינו. "הכרת ה' בפנים הלב היא השראת השכינה בישראל כאומרם ז"ל ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 47). גלות השכינה, אם כן, הנה הדחקה של הניצוץ הקדוש שבקרבנו, שהוא חלק א-לוה ממעל, היודע ומחובר באופן טבעי לצור מחצבתו - הקב"ה, למקום בו אין לנו עוד מגע אתו.
הניצוץ לא נכחד, אך הוא בגלות, שרוי בעומק החושך והטומאה בנפש. אם לא נדע שאבד לנו דבר מה, לעולם לא נחפש אחריו, ועל כן - ההכרה בחסרון הקדושה שבחיינו, היא השלב הראשון בהשלמתו. "אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי-יכולתו להידבק בקב"ה כדבעי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו..." (הרב דסלר, שם).
אולי ניתן לראות בדבריו של הרב דסלר עומק נוסף. על פי הגדרתו, השראת השכינה היא הכרת ה' בפנים הלב, וממילא כשהאדם בוכה על החורבן, הוא מוכיח שלבו מתחיל להתעורר שוב לחיים, שכן כפי שראינו לעיל בדברי רבינו בחיי, הדמעות הן "עדות על לב נשבר ונדכה", שכאמור הוא הלב השלם!
נוסיף עוד נדבך אחד. על הפסוק "מוציא אסירים בכושרות" (תהילים סח, ז), דרשו חז"ל "בכי ושירות" (סנהדרין כב, א). ומסביר השפת אמת: "בכתוב בערב ילין בכי, והוא הגלות, לברר התערובות ולהוציא הניצוצי קדושה שמעורב, ועל ידי קישוי הגלות והיסורין והבכיות מתבררין הניצוצות". בגלות אנו מבררים את ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה, בין היתר על ידי בכייה. איך זה עובד?
ננסה לבאר את הדבר באופן ציורי. הדמעות הן טיפות מים היוצאות מתוך העין. העין, שבעיקרה היא חור חשוך (אישון). תהליך זה מזכיר מאוד את המעיין (ואמנם, הראב"ע באיכה פ"א מסביר כי "עין אנוש דומה לעין המים"). מתוך מה שנדמה כחלל חשוך באדמה, פורצים החוצה מים חיים.
אם כן, ניתן לומר, כי הדרך בה אנו מבררים את ניצוצות הקדושה, היא בהכרה שהם נמצאים שם עמוק עמוק בתוך החושך.
"הרצון הטוב השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה. ומתוך העין הטובה שהוא מביט אז על ידה באמיתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל אורחות הסיבוך שבחיים, שיצאו מכלל קלקולם" (אורות התשובה פ"ט, א).
העין הטובה הרואה את השכינה בעודה בגלות, היא הגואלת אותה. אני במבוכה, ועל כן אני בוכה, אבל לא מתוך ייאוש, אלא מתוך הכרה שאתה ה' נמצא אתי אצלי ועמי תמיד, ואתה יכול להוציא אותי מהמבוך הזה. כשאנו חשות לעתים את התוהו ובוהו וחושך על פני תהום חיינו, רוח א-להים מרחפת על פני המים, ואנו מעלים כמה טיפות מים, ומעידים שעמוק שם בתוך כל החסרון והחושך - יש חיים. אכן, הבכי הוא מבשרו הגדול של החיים. זהו תהליך הגאולה - "ורוח א-להים", אמרו חז"ל: זה רוחו של משיח (ילקו"ש בראשית רמז ד).
כך במישור האישי והחינוכי - אמון בטוב הבלתי מותנה של הילד, הוא הנותן לו את הכח לצאת מכל מיצר. וכך גם במישור הכללי - האדם גואל את השכינה בתוכו ובעולם כולו, בכך שהוא מכיר כי "אכן אתה א-ל מסתתר". נסתר, אבל נמצא.
"על זה ... דוה לבנו על אלה חשכו עינינו ... הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יז-יח). בנושאנו את עינינו מתחתית הכותל אל מרומי הר הבית עלינו לבכות, אך לא מתוך יאוש, אלא מתוך התקווה, כרבי עקיבא שבתהליך החורבן זיהה את ניצני הגאולה. ייתכן שמתוך כך נזכה למהול את בכיינו בצחוק, כצחוקו של ר' עקיבא - "בדמעה ברינה". וכך אומר השפת אמת (בהמשך לדברים הנ"ל): "ולבקר רינה ... הוא בחי' הגאולה ... כי יש עליה על ידי בכיה, ויש על ידי שירה, והם ב' דרכים, שיש דברים שאינם יכולים להתברר רק על ידי בכיה, ויש דברים שעל ידי רינה ושמחה...".

"ושבו בנים לגבולם..."
ראינו, כי הבכי האמיתי לא רק שאינו מגונה, אלא יש בו אפילו אלמנט של תיקון. אך עדיין עומדת השאלה - כיצד ניתן להגיע לזה? ברור כי המאמץ לבכות הנו סתירה למהות הבכי המתפרץ באופן טבעי, אלא שהפתרון נעוץ דווקא בזה שהוא כל כך טבעי לנו. עמוק בפנים כולנו יודעים לבכות, כפי שראינו לעיל, זהו קולו הראשון של האדם בבואו לעולם.
בנוסף, הבכי הוא נביעה זכה הפורצת ממעמקי הלב - "שפכי כמים לבך...". כנשים, אנו אמורות להיות מחוברות באופן טבעי ופשוט יותר ללבנו ("בינה יתירה נתנה באשה", והזוהר מזהה את מקום הבינה בלב, "בינה - לבא"). על כן, אם אך נתחבר לטבענו, נמצא שדמעותינו מצויות. ניתן כמובן "לבזבז" אותן על שטויות, בבחינת "בכיה של חנם", שהובילה לחורבן, אך אנו יכולות להגיע בקלות יותר גם לבכי של קדושה (מוטב גם שנעזור לילדינו לשמור על ערוץ לב-עין פתוח. ר' שלמה קרליבך היה מוחה על כך שאומרים לילדים להפסיק לבכות. הוא היה אומר, שבמקום זה צריך לנשק את הדמעות שלהם, ולומר לקב"ה "אני לא זז מפה עד שאתה תמחה את הדמעות מעל הפנים שלו").
את הכח לבכות יש לנו גם בזכות האמהות. אנו מסוגלות להגיע לבכי "כי על ידי רחל אמנו נכנס כח זה בכל נשים צדקניות, להתפלל בבכיות עצומות על צרות ישראל ולקיומם בין בזה ובין בבא" (הרבי מביאלה, "מבשר טוב", ח"ב עמ' שכו). גם אם אנו מרגישות חסומות, עלינו לדעת כי בגנים שלנו קיימת היכולת לבכות, מכח הירושה הרוחנית שקבלנו מן האמהות. אמנם, זהו דבר שצריך לשאוף אליו, בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", ומוסיף הרבי מביאלה (שם) "ולמעשה אמותי...". והרבי מסיים: "ואולם, עיקר קיומנו הוא בזכות בכיותיה של רחל אמנו, בזה ובבא, ותפלות של אמותינו הקדושות - וכן בזכות בכיות כל הנשים צדקניות שבמשך הדורות" (הרבי מביאלה, שם עמ' שכד). וזה כולל גם אותנו.
התבוננות בחסרון הקדושה בעצמנו ובעולם, יחד עם אמונה גדולה באלוקות הגנוזה בקרבנו ובמציאות, יכולה לחבר אותנו למקור המים החיים שבלבנו, ולפרוץ את הסכר המונע בעדם לצאת החוצה.
"כל הנחלים זורמים אל הים...". הדמעות של כל אחת ואחת מאתנו מתקבצות, ומשם - כמו הים - הן עולות לשמים. וכך אומר ר' שלמה קרליבך: "דמעות עולות למעלה. כשאתה רואה דמעותיו של מישהו נוזלות מעיניו למטה, הן עולות למעלה למרום. געוואלט, הן עולות..." (קומו לרקוד).
יהי רצון ויאמר ה' לאמנו רחל ולנו "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ... ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו טו, לא-לב).
ואז ימחה ה' דמעה מעל כל פנים, ויקוים בנו "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי" (ישעיהו נו, י), "ולבקר רנה".