להיות בשמחה זו לא מטרה, זה אמצעי

לכולנו יש מאבקים בחיים, מאבקים פנימיים ומאבקים חיצוניים, המפתח לניצחון הוא השמחה.
בדיוק כמו שבמלחמה בין שתי מדינות, שכאשר אחת מהם עצלה ועייפה יותר אז דווקא הזריזה תנצח, ולכן הצבא משקיע כל כך בהעלאת המוראל והמוטיבציה של החיילים שלו ובהורדת המוראל והמוטיבציה של הצבא שכנגדו.
כאשר אנחנו בשמחה והלב נקי מטרדות ודאגות, אנו מרגישים משוחררים ויכולים לעשות כל דבר בזריזות ובקלות, אך כאשר הלב טרוד, יש לנו דאגות ואנחנו עצובים, או כאשר הלב אטום, לא מרגיש ולא מתרגש מכלום, אז כתוצאה מזה אנחנו עייפים ועצלים. אי אפשר לנצח את הקרב ממקום של עייפות, ממקום של עצלות.
לכן שמחה ביהדות היא יסוד בעבודה היומיומית, זה לא עוד דבר חשוב. כלומר, צריך להתפלל, לאכול כשר וגם להיות שמח, אלא זה עיקר שחודר במשך כל היום, צריך להתפלל מתוך שמחה, לתת צדקה בשמחה, לאכול כשר בשמחה, הכל צריך להיות חדור בשמחה.
עצבות היא דבר פסול, יהודי צריך להיות בשמחה כל הזמן. ברגע שמרגישים עצבות, זהו פתח לנפש הבהמית להשתלט עלינו, היא יודעת שאם נהיה עצובים, נהיה כבדים ויהיה קל לנצח אותנו ולכן משקיעה מאמץ רב להפיל אותנו לעצבות.
אמנם יש יתרון לעצבות כאשר היא באה בזמנים מתאימים, לפעמים דווקא מתוך הירידה הגדולה מגיעים לעליה גדולה יותר. לפעמים מרגישים קצת תקועים ודווקא מתוך הבכי והכאב אפשר להשתחרר ולעלות חזרה לדרך הנכונה. אך גם יתרון זה הוא רק כשהעצבות מביאה אותנו לשמחה.
עצבות כזו נקראת מרירות.
לא עצבות שמפילה את האדם וגורמת לו לרצות ללכת לישון ולא לראות אף אחד, אלא מרירות. מרירות שבאה כתוצאה מהתבוננות במצבו הלא טוב ומביאה אותו לרצות להשתנות, לרצות לפעול ולהתקדם. לא מרירות כפי שאנו מכירים בפירוש של התמרמרות ורחמים עצמיים, אלא מרירות הכוונה שאדם מתבונן במצבו ומחליט לפעול כדי לשנותו.

(בנושא המעבר מעצבות לשמחה נאריך בפרקים הבאים)

אז איך עושים את זה ?
עד עכשיו הסברנו כמה חשוב להיות בשמחה, אבל מה לעשות שזה קשה, לא תמיד מצליחים.
בפרקים הקרובים ננסה להסביר תחילה מה כל כך מפריע לנו להיות בשמחה, וכיצד להתגבר על כך, איך מתמודדים עם לב אטום, ואחר כך נעבור להסביר מהי השמחה האמיתית בהשם.
מה מפריע לנו לשמוח ?
מה גורם לנו להיות מודאגים כל הזמן ?
נחלק את הסיבות לשתי קטגוריות מרכזיות – דאגות גשמיות ודאגות רוחניות.
 
דאגות גשמיות
לכל אחד מאיתנו יש דאגות גשמיות, ויש עצב מטרגדיות. הדאגה והעצב מונעים מאיתנו את האפשרות להיות בשמחה. אבל מה לעשות כשאכן יש סיבה אמיתי לדאוג, אין מספיק כסף, יש בעיה בריאותית, תאונות דרכים, פיגועים, לא מוצאים שידוך מתאים, לא מצליחים לחיות בשלום בבית, לא מצליחים להביא ילדים לעולם ולא חסר עוד דוגמאות של דברים שמטרידים ומעציבים אותנו.
אז איך מגרשים את הדאגות האלו מהלב? איך מנקים את הלב ועוברים מעצבות לשמחה ומעצלות לזריזות?
ראשית צריך לרצות להיות שמח. כן, צריך לרצות את זה. עד כמה שזה נשמע מוזר, הרי מי לא רוצה להיות שמח. אבל בפועל יש הרבה שלא רוצים בכלל להיות שמחים, מעדיפים לשכב במיטה, מעדיפים לבכות על מר גורלם. לפעמים זה יותר קל, לפעמים זה יתר מתאים ל"תדמית". הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על מי ששמח כטיפוס שטחי בעוד שמי שעצוב נחשב כטיפוס עמוק.
ולכן השלב הראשון הוא להבין שאנחנו צריכים להיות שמחים, מוכרחים להיות שמחים. להתחיל לרצות להיות שמח. אדם שמח הוא זריז, הוא קליל, הוא גמיש, הוא חי חיים מאושרים, כשמבקשים ממנו עזרה הוא תמיד שמח לעזור, השמחה משפיעה על הסובבים אותו ואפילו על העניינים הגשמיים איתם הוא מתעסק במשך היום. והעיקר, רק בשמחה ובזריזות נוכל להתגבר על הנפש הבהמית.
עכשיו שאנחנו כבר רוצים להיות שמחים, איך מתגברים על כל הסיבות להיות עצובים ? וכאמור לא חסר אירועים מעציבים בחיינו...

סיפור – ראש הישיבה
לפני כמאתיים שנה באירופה היה ראש ישיבה שגם היה עשיר גדול,הוא התעשר ממסחר . הוא היה מוביל עצים בנהרות. יום אחד הגיע שמועה לישיבה שהנהר עלה על גדותיו והמשלוח האחרון שלו, בו השקיע את כל כספו, נהרס לגמרי.
התלמידים לא ידעו איך להודיע לו את הבשורה מרה. אחד התלמידים התנדב לעשות זאת. הוא נכנס אליו לחדר ואמר לו כי בשיעור למדו שכתוב בגמרא "כשם שאדם מברך על הטובה כך צריך לברך על הרעה", אין הכוונה שצריך לברך את אותה ברכה, יש ברכה שונה לבשורה טובה או לבשורה רעה, אלא הכוונה שבאתו רגש הודיה להשם על הטוב צריך להודות על הרע. אני לא מבין את הגמרא הזו אמר התלמיד, איך אפשר להודות על דבר רע. הרב ענה כי כל מה שעושה בורא עולם הכל לטובה. אולי לא רואים זאת מיד אבל בסופו של דבר הכל לטובה, כפי שרואים שלפעמים מפוטרים מעבודה אחת ומקבלים אחרת, מפספסים את האוטובוס ותופסים טרמפ מוצלח יותר במקום.
התלמיד לא היה מרוצה מהתשובה ואמר לרב שהוא עדיין לא מבין את הגמרא, הרי בפועל כרגע זה דבר רע, מה שהמשנה שאחר כך זה יתהפך לטובה.
הרב ענה לו, שצריך לדעת שהכל בהשגחה פרטית, שום דבר לא קורה בעולם מבלי שהקב"ה רוצה שהוא יקרה, וכיוון שהוא רוצה רק בטובתנו, בוודאי שכל מה שקורה הוא לטובתנו, גם אם אנחנו לא מבינים זאת באותו רגע, אבל זו האמת.
התלמיד עדיין לא התרצה ואמר שעדיין לא מבין את הגמרא, כיוון שגם אם הוא יודע שזה טוב, בפועל הוא מרגיש עם זה רע.
אמר לו הרב שבעומק יותר, מה שאנו מתייחסים אליו כרע הוא אפילו יותר נעלה מהטוב. אין רע יורד מלמעלה, אלא שלפעמים יורד כל כך הרבה טוב שלנו הוא נדמה כרע. למשל כשמאירים באור חזק אז מי שנמצא מול האור מסתנוור ולא רואה כלום. אין זה חיסרון באור אלא עודף אור. כלומר, לפעמים דווקא בגלל שהאור כל כך גדול ולנו את הכלים להכיל אותו, זה נראה לנו כחושך. אבל באמת הייסורים והדברים קשים הבאים על האדם רק מראים כמה השם אוהב אדם כזה.
אמר לו התלמיד, אני עדיין לא מבין את הגמרא, האם הרב מתכוון שצריך לשמוח מדברים רעים. הרב ענה שכן. ואם יקרה לרב דבר רע הוא ישמח מזה. הרב ענה שכן. אם כך הרב יכול להתחיל לרקוד כיוון שכל כספו ירד לטימיון במשלוח האחרון.

כשהרב שמע את זה הוא התעלף במקום.
כשהעירו אותו אחרי כמנה דקות אז הדבר הראשון שהוא אמר היה:"גם אני לא מבין את הגמרא הזו..."

הכל לטובה
לא תמיד אנחנו רואים את התמונה המלאה. העולם הגשמי מסתיר לנו על בורא עולם ואנחנו לא מרגישים שהוא נמצא בכל מקום, אנחנו לא מרגישים שהוא מזיז הכל. כל מה שהוא עושה זה לטובתנו, הוא אוהב אותנו בלי סוף.
אמנם לפעמים אנחנו לא קולטים את זה. גם ילד קטן שהוריו לוקחים ממנו צעצוע מסוכן בטוח שהוריו הם נגדו, הוא לא מבין שזה היה לטובתו, הוא עוד לא יודע שתוך כמה דקות יביאו לו משחק אחר במקום, הרבה יותר מוצלח. כך גם אנחנו לפעמים שקורה משהו רע, מפטרים אותנו מהעבודה, יש בעיה בריאותית וכדומה, אנחנו ישר "בוכים" ולא זוכרים שהכל ממנו ובוודאי גם זה חלק מהתכנית הכללית שתוביל בסופו של דבר לטוב.
כמו יוסף הצדיק שכאשר אחיו פגשו אותו במצרים הם פחדו שהוא יתנקם בהם עלמה שעשו לו, אבל הוא אמר להם שהכל היה לטובה, בזכות מה שעשו לו הוא עכשיו משנה למלך מצרים.

רבי עקיבא
מסופר על רבי עקיבא שפעם אחת יצא לכפרים ולקח איתו חמור לסחוב לו את הציוד, תרנגול שיעיר אותו בבוקר ונר שאיתו יוכל ללמוד גם בחושך. באחד הלילות הגיע לכפר שאף אחד לא הסכים לארח אותו, בכל דלת שעליה דפק אמרו לו כי הוא לא יכול להתארח אצלם. אך רבי עקיבא אמר כי "הכל לטובה". הוא לקח את החפצים שלו והלך לישון ביער. בלילה בא אריה גדול וטרף את החמור גם על כך רבי עקיבא אמר "הכל לטובה", בא שועל וטרף את התרנגול ורבי עקיבא אמר על כך "הכל לטובה", באה רוח וכיבתה את הנר וגם על כך אמר רבי עקיבא, ניחשתם נכון, "הכל לטובה". בבוקר גילה רבי עקיבא שבלילה היה פוגרום בכפר ואם היה מסכימים לארח אותו שם היה נהרג, אם החמור או התרנגול היו מרעישים היו מוצאים גם אותו וגם אם הנר היה נשאר דלוק היו תופסים גם אותו, אכן הכל היה לטובה.

לשמוח בייסורים
בהבנה פנימית יותר אפשר לומר כי הטוב הכי נעלה הוא דווקא מה שנראה לנו כרע. כאשר ילד חולה ונותנים לו תרופה מרה, הוא בוכה. הוא בטוח שלא אוהבים אותו ואף גרוע מכך. כל פעם שההורים רק מתקרבים לארון להוציא את התרופה המרה הוא כבר מתחיל לבכות.
הוא לא מבין שזה בעצם לטובתו רוצים לרפאות אותו.
מה יותר קשה להורה, לתת לילד מתנה או תרופה מרה ? במילים אחרות מה מצריך מההורה כוחות נפש יותר עמוקים ? איפה מתגלית יותר האהבה של ההורה לילד כשהוא נותן לו מתנה, או כשהוא נותן לו תרופה? האהבה העמוקה,הקשר העמוק מתגלה דווקא כשמכאיבים לילד כדי לרפאותו. כך גם עם אבינו שבשמיים. האהבה הכי גדולה מתגלה דווקא זה שהוא מייסר אותנו, דווקא שם נמצא הקשר הכי פנימי ועמוק. את אשר יאהב השם – יוכיח. כשהבן של השכן מתנהג לא יפה, זה לא מפריע לנו, ולא גורם לנו לרצות להוכיח אותו, כיוון שאנחנו לא אוהבים אותו. את מי אנחנו מוכיחים, את מי שאנחנו אוהבים.
אין הכוונה שצריך לרצות לקבל ייסורים, אנחנו רוצים לראות רק טוב, אבל אם כבר הגיעו ייסורים, צריך לקבל אותם בשמחה.

רבי זושא היה מתלמידי המגיד ממזריץ' והיה ידוע בכך ששמח גם בייסורים. יום אחד הגיע אליו חסיד ואמר לו שנשלח על ידי הרבי ללמוד ממנו איך להיות שמח בייסורים. אמר לו רבי זושא שהוא לא מבין למה נשלח דווקא אליו, כיוון שמעולם לא היו לא ייסורים... הוא כבר היה בדרגא כזו שלא הרגיש שאלו ייסורים, הוא כל כך הפנים שזה לטובה שזה כבר השפיע על ההרגשה שלו.
אין רע יורד מלמעלה
בעומק יותר צריך לומר שלא רק שהכל לטובה,ולא רק שבסוף נראה איך הכל היה לטובה, אלא גם עכשיו כל מה שקורה הוא טוב, אלא שזה טוב כל כך נעלה שאנו לא מבינים אותו.
אפשר להמשיל את זה לרב המלמד את תלמידו, דווקא כאשר הרב מלמד את הדברים העמוקים ביותר התלמיד לא מבין, ומרגיש שהרב רק מבלבל אותו, כאשר בפועל כרגע הוא מלמד אותו את הדברים הנעלים ביותר, אלא שמצד שזה כל כך נעלה, אז לתלמיד שאין לו אפשרות להשיג את חכמת הרב זה נראה כמשהו שלילי.
מה יחשוב אדם פרימיטיבי שלא נחשף לקדמה כשיראה את אביו שוכב על שולחן הניתוחים וארבעה גברים לבושים בחלוקים עומדים מעליו עם סכינים? הוא יהיה בטוח כי רוצים להרוג אותו, בעוד שהם רק רוצים בטובתו ובאים לעזור לו.

רבי נחום איש גמזו
רבי נחום איש גמזו (קבור בצפת!) זכה לשם המיוחד הזה כיוו שעל כל דבר שקרה לו היה אומר גם זו לטובה. כלומר לא רק שהכל לטובה ובסוף יתברר איך אותו מאורע היה לטוב, אלא שגם עכשיו כשהמצב נראה לו טוב הוא ידע לומר שגם זו לטובה.
מסופר שפעם נשלח למלך עם מתנה, ארגז מלא באבנים טובות, מעם ישראל על מנת לבטל גזירה שרצה לעשות ליהודים. בדרך עצר בפונדק ושם גנבו לו את האבנים כשהוא פתח את הקופסא בבוקר הוא מצא שם רק חול. אך אמר על כך "גם זו לטובה" כשהגיע למלך עם הארגז, המלך ראה שיש חול וכעס, אך הקב"ה עשה נס ואליהו הנביא הופיע כאחד משרי המלך ואמר שאולי זהו החול שאברהם אבינו השתמש בו לנצח מלחמות. המלך ביקש לבדוק זאת, נעשה נס ואכן היה זה אותו חול, כך המלך נתרצה, ורבי נחום איש גמזו ראה שאכן גם זה היה לטובה.

לשנות את ההסתכלות
כשמשנים את ההסתכלות על העולם, ורואים איך הקב"ה בכל מקום, איך הכל לטובה, איך אין רע יורד מלמעלה, ואיך הייסורים הם לטובתנו, התמונה כבר מתחילה להשתנות. הלב מתחיל להתנקות מכל הצער והטרדות, והשמחה מתחילה להיכנס פנימה.
המבחן שלנו הוא לפי מה נקבע המצב רוח שלנו, לפי מה שהעיניים רואות והגוף מרגיש או לפי מה שאנחנו יודעים שזו האמת ,שגם הייסורים הם לטובתנו ובאים מאהבתו של השם אלינו.
לסיכום
מוכרחים להיות בשמחה כדי להתגבר על הנפש הבהמית. אין סיבה אמיתית להיות עצובים מענייני העולם כיוון שהכל לטובה. היתרון שבעצב הוא, שבכך שיכול להביא אותנו לשמחה נעלית יותר.
מה לגבי עצב הנובע ממצבי הרוחני ולא ממצבי הגשמי ? על כך בפרק הבא.
(מסוכם מספר התניא)

הרב נדב כהן הוא מרצה במכון אסנט בצפת