הפעם האחרונה

כמה נדיר הוא לדעת שזו הפעם האחרונה. דרכו של עולם, שאנחנו מקבלים את הדברים שבחיינו – הדברים היקרים הקטנים והדברים בעלי הערך היקרים לנו ביותר – כמובנים מאיליהם, ואנחנו מניחים שהם יישארו עימנו תמיד. טול למשל, את הדברים הפעוטים ביותר, כמו הפעם האחרונה ששיחקת משחק מסוים בתור ילד. כשעייפת והפסקת לשחק, האם ידעת שזו תהיה הפעם האחרונה? דירה, משרד, מקום כלשהו. כמה פעמים אדם נכנס, יוצא, ואינו קולט שזו תהיה הפעם האחרונה?....
ואנשים. אפילו כאלה שלא היה לך עימהם ידידות גדולה או קשר משמעותי. אנשים פשוטים שאתה בא עימהם במגע ארעי כ"כ, כמעט אוטומטי. חבר לעבודה, חבר לנסיעות, שכן שאתה מהנהן לו בראש ומייד הוא חולף מעיניך וממחשבתך. ופתאום, יום אחד – איננו. והמחשבה מכה בך: ראיתי אותו – מתי זה היה? והנהנתי לו, וכעת איננו. בקושי הכרת אותו, ובודאי לא היה לו חלק משמעותי בחייך, אבל אותה הפעם האחרונה מתמהמהת לרגע עם אנחה מוזרה.
ויקירך. כמה מוזר ועצוב שפגישותינו ושיחותינו עם אלו שאנו כ"כ אוהבים, יכולות להיות כ"כ ארעיות ולא חשובות. ואיזה רגע נורא הוא כשנודע לך שיקירך איננו, ואתה ראית אותו או אותה בפעם האחרונה ולא קלטת את הדבר. כמה היית רוצה שוב לחיות את הפגישה האחרונה! היה לך כ"כ הרבה מה לומר, ובאיזה רוך היית אומר את זה – אילו רק הבנת שזו הפעם האחרונה. איך היית מתבונן בפניו של יקירך, ושותה כל פרט ממנו. כמה היית בורר את מילותיך בעדינות ובאהבה. כמה היית מייחד, מקדיש ומנציח את הרגע. כמה היית מצטער על כל פגיעה ועל כל מילה קשה...
הפעם האחרונה. כמה נורא למי שמבין שפגישה זו היא אכן האחרונה, וכמה נורא עוד יותר למי שלא מבין זאת, ונותן ליקירו ללכת, סתם כך, כלאחר יד.
ויש כאן מוסר השכל בשבילנו. החיים הם קצרים. החיים הם ארעיים. החיים הם חולפים. החזק חזק ואל תיתן ליקירך לברוח לך. דע מה יש ברשותך, ואחוז בו. החזק אותו קרוב וחבק אותו בכל כוחך. שלם כל מחיר שתצטרך – שום מחיר אינו גבוה מידי – ובלבד שתאחוז באהובך ולא תיתן לו לחמוק. ובכל פעם הסתכל עליו או עליה כאילו שזו הפעם האחרונה, כי אולי אכן כך יהיה...