בין משמעת למשמעות בעולמנו האישי והחינוכי- לעילוי נשמתו של שלום (שולי) הר מלך הי"ד

ביום הראשון של הטירונות, העליבו אותנו בצורה משמעותית. התגייסנו יחדיו, פלוגה של "בני ישיבות", לשירות קרבי. הגענו מלאי מוטיבאציה ורצון, לתרום ולהצליח, לשרת את צה"ל ואת המדינה בצורה הכי טובה שניתן. כבוגרי תנועות נוער וישיבות ציוניות, חיכינו שנים לרגע זה, בו נוכל ללבוש בגאון מדים, ולתרום בכל מאודנו למען הכלל. כמה שעות לאחר הגיוס, לקח אותנו סמל צעיר ל"עבודות רס"ר". הוא הסביר מה בדיוק עלינו לעשות, היכן לנקות ומה לסדר. התכווננו להסתער על המשימות, אך הוא עיכב אותנו והוסיף הדגשה: "ומי שלא יעשה את המשימה, יישפט אצל המ"פ ולא יצא שבת!". היינו בהלם. למה לאיים? עשינו משהו רע? הרי שנים חיכינו לרגע הזה ומדוע לקלקל ומייד לדבר על עונשים? אני נזכר בסיפור זה, בעת עיון במצווה מרכזית, המופיעה בפרשה. מצווה שנצטווינו לקיים פעם אחת, בכל תולדות האומה. לאחר מאות שנים של המתנה לכניסה לארץ, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר תוך ציפייה להיכנס לארץ הקודש, מצווים בני ישראל על מעשיהם ביום הראשון. ביום בו תתקיים ההבטחה לאברהם, יצחק ויעקב. ביום בו יתמלאו שאיפותיהם לרשת את ארץ ישראל, מצווים הם לעמוד, ולשמוע לא רק ברכות, אלא גם את כל הקללות שיחולו חו"ח על ראשם, אם לא יקיימו את דבר ה'. מי שמבין את הציפייה המלווה את עם ישראל מאז ההבטחה האלוקית לאברהם של "לזרעך אתן את הארץ הזאת". מי שחש את הכיסופים שליוו את בני ישראל ארבעים שנה במדבר, לא יכול שלא לשאול, על תוכן המעמד של הברכה והקללה המלווה את יומם הראשון. מדוע לקלקל את הלהט הגדול, עם רשימה של אזהרות ועונשים? שאלה זו מלווה את כל עולמנו היהודי, ואינו שמור רק למעמד זה. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחופה. עומדים חתן וכלה, ביום מרגש, מלאי אהבה וציפייה. מה בוחרים להקריא להם, בעומדם תחת החופה? את [מודגש-] הכתובה [-מודגש], עם ביאור החובות וענייני כספים. בכתובה אף פירוט החובות שיחולו אם יחליטו חלילה להפריד את החבילה. ושוב עולה השאלה, לנוכח עיני המשפחה ושאר האורחים, ברגע אינטימי זה, מה שצריך להקריא זה את רשימת החובות, ומה שצריך להזכיר זה מה יקרה עם חלילה יתגרשו? התשובה היא כן. לקח גדול עולה ממעמד הברכה והקללה (שהוא מעין מעמד של חופה בין ישראל לאביהם שבשמים), כמו גם ממעמד החופה האישי. יהדות אינה בנויה רק מרגשות. אדניה הן תורה ומצוות, עם חובות ומחויבויות. זו ייחודה של התורה לעומת דתות אחרות, וזו בשורתה לעולם ולנו. מיסוד חשוב זה עולות בין השאר, שתי השלכות מרכזיות. האחת- [מודגש-] אישית [-מודגש]. בעידן של "התחברות" וחיפוש חוויה, בעידן של "בא לי" ו"מתאים לי", מדגישה לנו התורה, שיש קומת יסוד של חובות. דווקא ביום הכניסה לארץ, יום המלא ציפיות לחיים מלאים וטבעיים, מצווים אנו להפנים מסר חיוני זה. אין משמעות בלי משמעת. מי שרוצה לצעוד בדרכה של תורה, מחויב לעשות גם מה שלא נוח או "מתחשק". אין אנו רק בניו של הקב"ה, אלא גם עבדיו. אין אנו שומעים רק שיחות מלהיבות בסגנון עממי, אלא גם לומדי הלכה ומקיימיה, כי היא דבר ה'. ההשלכה השנייה היא [מודגש-] חינוכית [-מודגש]. בעולם בו מנסים הורים רבים להיות "החבר הכי טוב של הילד שלי", בעולם בו מורידים את הכל ל"גובה העיניים" ולא תמיד זוכרים להרים את העיניים לגובה, מזכירה לנו התורה שהמעשה החינוכי מצריך גם כללים וגבולות. חופש אמיתי מופיע בתוך מסגרת של חובות ומשימות. "חושך שבטו שונא בנו", והורים רבים מידי מגלים את עומק החכמה של דברי שלמה, כשכבר מאוחר. אהבה אמיתית אינה באה לידי ביטוי רק ב"צ'ופרים". היא צריכה להתבטא גם בכללים ובגבולות ברורים, הנובעים מהאהבה ומבטאים אותה. רק מי שמודע לתפקידה של הקללה, עשוי לדרוש מעצמו ומבני ביתו גם מחויבויות ועמל, שהן הן המפתח להפיכתנו לראויים לברכה. [ציטוט-] "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי תשמע בקול ה' אלוקיך" [-ציטוט] לע"נ שלום (שולי) הר מלך הי"ד שידע לדרוש מעצמו חובות ומשמעת, ולמלאם משמעות במעגל המשפחתי והלאומי כאחד