עולם דיגיטלי...

לפני זמן לא רב זכיתי לביקור מנציגת שיווק של אחת מחברות הסולולר הגדולות. היא באה במיוחד כדי להציע לי ערימה של מכשירים חדשים ומשוכללים שהחברה שלה מציעה. מה שהיה מיוחד כל כך בביקור הזה היתה העובדה שהנציגה באה "עייפה" מאוד. היא הסבירה על תכונותיהם המדהימות של המכשירים בטון משועמם תוך כדי שהיא מפטירה מידי פעם: "האמת, לא יודעת למה בכלל מישהו צריך מכשיר עם רדיו FM, מה... אין לו באוטו?" ומשפטים דומים.

למרות אהבתי הגדולה למכשירים משוכללים מעין אלה, אני חייב להודות שדי נסחפתי בשעמום. עד שזנקתי לפתע לשמע צלצול פוליפוני מדהים (זה נשמע כמו תזמורת פילהרמונית בהרכב מלא) מהמכשיר שלה עצמה, שכמובן היה הדגם היקר ביותר, המשוכלל ביותר והנוצץ ביותר מכל מה שהיא הציגה.

ואם נודה על האמת, גם אנחנו משקיעים לא מעט ממון, זמן ומחשבה בנסיון לרכוש ולהחזיק במכשירים היקרים וההי טקים האלה. לעיתים קרובות מאוד אנחנו לא משתמשים בכל הפונקציות המשוכללות שהמכשירים מספקים או מוצאים את עצמנו מסתובבים עם ארבע מצלמות דיגיטליות בו זמנית, אחת בטלפון הנייד, אחת במחשב כף היד, אחת במצלמת המיני די.וי ואחת... סתם מצלמה. ישנם, כמובן, מעטים מבנינו שיודעים איך לתפעל את המכשירים עד הפונקציה הנידחת ביותר, אולם לרובנו הגדול המכשירים הם לא כלי שימושי של ממש, הם יותר סמל מעמד... סמל ה"חיים הדיגיטלים" שאנו חיים.

ללא ספק מכשירי הטלפון הנייד הם סמל לעולם שבו אנו עוסקים. ישנו מקום למחקר פילוסופי ופסיכולוגי מעמיק למה אנחנו כל כך נהנים לנהל את ענייננו הפרטים ביותר תוך צעקות בפרהסיה, או לדון בחשבון הבנק שלנו כשחצי אוטובוס מקשיב. אבל הפלאפונים, כמו שכולנו קוראים להם, הם הרבה יותר מזה. הם צעצוע, משחק דיגיטלי, סמל סטטוס ומעמד, מקור לא אכזב לבזבוז כספים ועוד... פעם סיפר לי מישהו שהוא "גמר עם הפלאפון" וכששאלתי אותו "למה? בגלל הקרינה?" הוא ענה: "בגלל ההקרנה על הכיס". ובאמת, נדמה שסעיף התקשורת הסולולרית הוא סעיף גואה בהוצאות של כל אחד מאיתנו. ויש מקום לברר, מדוע, למען ה', זה כל כך חשוב לנו?

האנתרופולוג, ד"ר ניסים לאון, שאיתו דברתי, הסביר לי שהמקור הוא הפחד להתנתק. האדם המודרני, הוא טוען, חי בעולם מנותק, בבנייני אבן ומתכת מנוכרים מבלי להכיר אפילו את השכן ממול ובטח שלא לשוחח איתו. התגובה היא התקשורת הדיגיטלית. דרך הנייד, דרך האינטרנט, דרך אלפי הערוצים ועוד... אנחנו מנסים להתחבר. הפחד להישאר לבד, שהוא פחד אנושי פרה היסטורי, הוא המקור למרדף הבלתי פוסק אחרי תקשורת בכל מחיר.

"אבל", שאלתי, "איך זה מסביר את הכלים שאין בהם תקשורת? מצלמות וידאו בגודל כרטיס אשראי, מחשבי כף יד, מצלמות דיגיטליות (ובינינו, מי צריך 12 מגה פיקסל בשביל לצלם את הילד מורח עוגה על השמלה של אימא? או, עוד יותר בינינו, כמה באמת משתמשים במצלמות הוידאו הקטנטנות, החכמות, הכל כך מפתות כשהם על במדף?) ועוד... למה אנשים קונים את זה?". גם זה מקור של פחד, הסביר לי הצד האקדמי... הפחד "להיתקע בלי". הרבה פעמים אדם יכול לקנות משהו רק בגלל החשש ש"אולי פעם הוא יצטרך את זה...", גם אם כרגע הוא לא יודע מה לעשות עם החפץ שקנה. לזה צריך להוסיף גם את הצורך הבסיסי להיראות ולהרגיש מעודכן ומודרני- והנה לך התורה כולה, סיכמנו.

אני לא ממש בטוח שזה הסיכום, לדעתי יש להוסיף לעניין גם את הפן הצעצועי ואת העובדה שרובנו די מתפלאים למראה הפלאים הקטנים והכל כך חכמים הללו. זה פשוט צעצוע נחמד, וכמי שנגמלו מילדותם מהר מידי- האנשים המודרניים צריכים צעצועים גם בגיל מבוגר.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שישנה נוחות גדולה בחלק ניכר מהכלים... אני עדיין זוכר הרצאה מייגעת מאוד במילואים, לפני כמה שנים, שבה ישבנו אני ועוד אדם שלא הכרתי ושחקנו שח אלחוטי בפאלם פיילוט שלנו, משני עברי החדר. אילו זה היה קורה היום אני מניח שהמרצה היה מבין את ההתעמקות הגדולה של שנינו במסכים הקטנים- אבל אז זו היתה עדיין תופעה לא מוכרת ואי לכך וגם לא מובנת לקצין הממוצע.

נדמה לי שאחד העקרונות שכן חשוב לשמור היא היכולת להתנתק... לכבות את המכשיר פעם בכמה זמן ולא לחכות ל"צלצול הגואל" 24 שעות ביממה (ותודו, כמה פעמים דברתם עם מישהו, מתוך תחושה עמומה שהוא עכשיו בשירותים?), היכולת שלא לבדוק כל כמה דקות מה המצב בבנק, בדיוק כרגע, והיכולת לשבת פעם בכמה זמן ולקרוא ספר טוב. גם הבנה של מגבלות המדיה והצורך האנושי הבסיסי להכיר בני אדם חיים היא יכולת חשובה לכל מכור.

בחיים השוטפים- חשוב לשמור שהצעצועים הדיגיטלים ישארו מה שהם, כלי עבודה, חכמים, משעשעים, לעיתים קרובות מדהימים, אבל כלי עבודה, שלא יכולים להחליף אף פעם שיחה טובה עם חבר או משחק שש בש עם האישה.

נקודה אחרונה היא הילדים. משום מה, למרות כל השעות שאני משקיע מול המסכים (LCD דק, עם יכולת עדכון של 250 מגה הרץ... אלא מה?), עם ארבעה מסכי אינטרנט פתוחים, שני פלאפונים בכל מקום ושלוש מצלמות דיגיטליות, אני לא יכול להשתחרר מהעובדה שיותר בריא לילדים שלי לשחק בחצר, עם חברים ובוץ... ושהם לא יכולים להסתפק ב"חבר הוירטואלי". גם ברור לי שאני לא זה שאקנה להם את הפלאפון הראשון.... טוב, לפחות עד הצבא. שלא יתקעו בלי.


וגם... נקודה רוחנית:
הרב קוק, הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, מסביר שאחת ה"ירידות" המרכזיות של בריאת העולם היתה אובדן ה"דרך". מה שקרוי בתורת הסוד "חטא האדמה", שהיתה אמורה להוציא עץ עם טעם פרי והוציאה רק עץ שמוציא פירות. כלומר, הדרך שבה אנו הולכים אל הגשמת האידיאל איננה נעימה ואיננה רוחנית כמו האידיאל עצמו.
ניקח לדוגמא את האידיאל של גידול משפחה, שהוא אידיאל חשוב, מלא חיים ורצון עז של כולנו, אולם כשהוא יורד לחיי המעשה הוא יורד לבעיות, כספים, בכי של ילדים ועוד...

ככל שהעולם מתקדם, אנחנו משתחררים מ"קללת האדמה", ו"שעה אבודה הופכת לשעת עבודה", כמו שפעם פרסמו את פלאפון.אין ספק שהעולם הדיגיטלי שחרר את האדם מהרבה כבלים ובעוד שבעבר רוב יומנו הוקדש לחיפוש אוכל ופעולות מעשיות... הרי שכיום אנחנו יכולים להקדיש יותר ויותר זמן לרוח.

כמובן, שכל אחד יכול לקחת את זה לאן שהוא רוצה, ישנם רבים שינצלו את הזמן לשטויות, למיצוי ההנאות הגופניות ו"הריגת הזמן" בעמקי אלכוהול שונים. אולם נראה (עד שכמה שמותר לנו לנחש) שהמטרה של אלוקים בבריאת הזמן הפנוי היתה לשכלל את האדם, לתת לנו יותר זמן לעבודה ולבירור רוחניים, מבלי השעבוד הכובל כל כך למה שנכנס לתוך הפה.