יהדות ויחס בין המינים- מבט שונה
פנחס- מהגולשיםיט ניסן, תשסה28/04/2005אבי גדל בבריה"מ בשנות ה-60 במשפחה יהודית קלאסית של אותם הזמנים - על היהדות הם ידעו שזה הלאום שלהם ובגללו יש להם יחס עוין מכל סביבתם ואת כל הצרות שבחיים. שום דבר אחר - לא דת, לא מסורת, לא אפילו היסטוריה. אמו עוד זכרה כמה משפטים ביידיש, אבל לרוב הסתירה זאת.
את הסיפור הבא קבלנו מפנחס, אחד מהגולשים. אחרי התלבטויות רבות החלטנו לפרסם אותו כלשונו, בגלל האוטנטיות שלו ובגלל המסר החריף שלו. סיפור מיוחד ללא ספק, לעיונכם:
"
"
אני בחור בן 27, מסורתי (למרות שזו הגדרה די מעורפלת), ומאד נהנה ממאמרים באתר שלכם. קראתי כמה כתבות על קשר בין המינים בגיל צעיר. אני אישית לא יכול להטיף מוסר לאף אחד - אישתי לא היתה לי לבחורה הראשונה והיו לי קשרים בגיל צעיר, אך בלי קשר לעמדה אישית, רציתי לספר לכם על אבי - את סיפורו אולי תחליטו לפרסם באתר, אם תמצאו אותו מענין לקוראים.
אבי גדל בבריה"מ בשנות ה-60 במשפחה יהודית קלאסית של אותם הזמנים - על היהדות הם ידעו שזה הלאום שלהם ובגללו יש להם יחס עוין מכל סביבתם ואת כל הצרות שבחיים. שום דבר אחר - לא דת, לא מסורת, לא אפילו היסטוריה. אמו עוד זכרה כמה משפטים ביידיש, אבל לרוב הסתירה זאת. בלנינגרד, העיר הגדולה השניה ברוסיה בה הם גרו, נשתמר עוד בית הכנסת הגדול, אך אליו הלכו קומץ זקנים - אזרח סובייטי היה יכול לאבד את עבודתו עם היה נצפה מקיים פולחן דתי, במיוחד יהודי. אבל לא הסכנה היתה הסיבה העקרית - החינוך הטמיע יחס לועג לדת, והדור לא ידע עליה כלום חוץ ממה שהיה צריך לדעת כדי לבוז לה. אמו ואחותו הצליחו איכשהו להירשם בתעודת הזהות כרוסים כי הם חשבו שזה יקל על החיים, למרות שם משפחה יהודי מובהק. ישנה אימרה ברוסיה - את הבוקס נותנים לפרצוף ולא לתעודת הזהות. הכוונה היא שלא ממש משנה מה כתוב שם, הפרצוף היהודי זה מספיק ברוב המקרים.
אבי היה כבר בן 25 ועדיין רווק למרות כל לחץ משפחתו (אז התחתנו בגיל 19-20 בערך). הוא היה רומנטיקן אמיתי, אהב אופרות קלאסיות ורצה באותה אהבת להבות שנופלת משמיים כרעם ביום בהיר. הוא לא היה מוכן להתפשר. לשוא ניסו לשדך לו בחורות ממשפחות יהודיות - מן הרגל כזה, נעוץ בתת מודע של היהודים שאיבדו כל קשר עם יהדות - הדור המבוגר, למרות שהיה קומוניסטי וקוסמופוליטי כל חייו עדיין התעקש שהילדים יתחתנו עם יהודים. בשנות ה-70 זה עוד לפעמים הצליח. אך אבי לא מוכן היה לפחות מהאהבה עליה חלם וקרא בספרים.
ואז היא הגיעה. סבתא שלי סיפרה שהוא ממש התעפעף באויר, כאילו צמחו לו כנפיים. הוא היה מאוהב עד הסוף, מאוהב רצינית - הוא היה כבר בן 25, לא נער מתבגר. בחורה צנועה, יפה, מתורבתת, נעימה, אוהבת, רק - רוסיה. ההורים שלו שתקו ושמחו בשמחתו, ניסו לשכנע את עצמם שכך אולי יותר טוב, לפחות הנכדים לא יסבלו כמונו, ירגישו שייכים. אך אבי מאד התאסר - הוא לא ממש ידע למה, אבל זאת היתה בעיה בשבילו. אפשר למצוא אלף ואחד סיבות בעד או נגד, אבל הוא פשוט ידע שזה לא מה שהוא צריך לעשות. כאילו יש בכך מן בגידה במה שהוא, מן הפסד מול אלה שהכשילו אותו במבחנים באוניברסיטה על סמך שם משפחתו ולא הסכימו לקחת אותו לעבודה בגלל החזות המזרחית והעף הגדול (יחסית לרוסים כמובן) . ובכל זאת - הוא סוף-סוף מצא את אותה האהבה, איך אפשר לוותר עליה?
אני חייב להזכיר, שהסיפור לא קשור לשום מניעים דתיים. אבי לא ידע על תורה ומצוות, ואפילו את המושגים האלה לא שמע אף פעם. מההיסטוריה של העם היהודי הוא ידע שזה עם עתיק, מתוך האופרה "נבוקו" הוא ידע שהם היו פעם בבבל, שהם צלבו את ישו ושהרבה מהמהפכנים הרוסים של 1917 היו יהודים. מהמנהגים הוא ידע שיהודים לא אכלו חזיר - מתוך סיפורי הסופר הרוסי גוגול, המתאר את שעשועי קוזאקים. מה שלא הפריע לו ולכל המשפחה, דרך אגב, לאכול חזיר בכיף - אז היה מנהג עתיק מוזר פעם, אז מה? אולי עוד כמה שמועות על מנהגים הגיעו אליו, אבל אף אחד לא ממש התענין בזה.
ובכל זאת, אבא שלי הלך וסיפר לבחורה ההיא שהוא מאד אוהב אותה אך לא כדאי להם לבנות קשר כי היא לא יהודיה. מיותר לתאר מה היתה התגובה - ברוסיה, כשרשמית כל העמים שווים, ולא רשמית יהודים דווקא ניסו להתבולל, אתה מוותר על אהבת אמת לה חיכית מתוך סיבות לאומניות הזויות לגמרי? לאבא לא היה מה להשיב, הוא רק הרגיש שכך הוא צריך לעשות, שאחרת זו תהיהי מעין בגידה במשהו שהוא לא הבין, ואני חושב שהוא לא מבין עד היום איך מצא בתוכו את הכח לעמוד מול האהובה עם הדברים האלה ללא כל הסבר הגיוני.
אבי התחתן שלוש שנים מאוחר יותר עם בחורה יהודיה. אני גדלתי בבית חם ואוהב, היתה לי ילדות נפלאה, לי, לאחי ולאחותי - שלוש ילדים זה היה חריג בלנינגרד, כל החברות של אמי אמרו לה (פעמיים) שהיא משוגעת שלא עושה הפלה (דבר שהיה מאד מקובל ושכיח ברוסיה אצל נשים נשואות). אמי ויתרה על קריירה כדי להיות איתנו, עם הילדים, כי כמעט אי אפשר היה אחרת. החברות שלה השלימו עם העובדה שהיא משוגעת על כל הראש (אז מה שהילדים חולים או מתרוצצים ברחוב לא ברור באיזו חבורה ומה מעוללים? כל הילדים ככה...). אני שמעתי על סיפורים של הורים שתויים, מקללים, מרביצים, בוגדים ומתגרשים כעל מדע בדיוני, משהו שלא קורה בעולם הזה והיתי בטוח עד גיל תיכון כמעט שמקרים כאלה הם אחד למיליון. אבי סיפר לי שיהודים - זה עם ואני חלק ממנו כשהיתי בגיל 9. עד אז חשבתי שיהודי זה אחת מקללות רחוב. הוא לא היה יכול לספר לי הרבה יותר מזה - הוא לא ידע. אני זוכר שבאמצע שנות השמונים, כשהרדיפות על הדת קצת נרגעו, לכבוד 1000 שנה להתנצרות רוסיה, הוציעו לאור מהדורה מוגבלת של ה"ביבליה" - הברית הישנה והחדשה - ואבי באיזה נס השיג עותק. ממש עד העליה לארץ היה אצלינו בבית ספר ענק עם צלב של הנצרות היוונית-אורתודוקסית ואבי קרא בשפה רוסית ישנה וכבדה את הברית הישנה, המקבילה איכשהו, אחרי כמה תירגומים, לתנ"ך, מתוך רצון לדעת משהו לפחות על ההיסטוריה ואולי התרבות של היהודים - דת לא היתה על הפרק, היחס אליה היה משהו כמו אל ריקודי אינדיאנים סביב מדורה.
המשפחה שלי עלתה לישראל מברה"מ כשהיתי בגיל 12, ב-1989. הוריי השתלבו בחברה של כיפות סרוגות ומאושרים ביחד אחרי 30 שנות נישאוים רבות קשיים ותהפוכות. ב 15 השנים האחרונות הם עברו מהפך אדיר מתפיסת עולם גשמית ואטאיסתית תקיפה למצב שבו הם נהנים מאד מהרצאות ביהדות ומשתדלים לשנות את אורח חייהם. ולמרות שלי קשה להתרגל שלא מדליקים אור בשירותים כשאני מתארח אצלם בשבת, ליבי שמח למראה האנשים היקרים האלה - יש לי מן תחושה שהם מרגישים שלמים עם עצמם ועם העולם. שני הבנים שלהם בעלי תואר שני והבת מסיימת שרות לאומי. הם גם מצפים עכשיו לנכד מעבדיכם הנאמן.
הרבה חברים של אבי נשארו ברוסיה בגלל נשותיהם או בעליהם הרוסים וילדיהם רוסים לכל דבר. אחותו, הדודה שלי, שנרשמה כרוסיה, חיה היום בגרמניה (כדי לקבל אישור הגירה לשם היא היתה צריכה דווקא להוכיח שהיא יהודיה) ויש לה שתי בנות. הצעירה מתענינת בWWF, מחליפה חברים כל חודש כמקובל שם ובוחרת אותם על סמך השרירים, איך לומר, בתחתית גבם, לדבריה. כל החברים שלה גרמנים. המבוגרת, שהתחנכה בעיקר עוד ברוסיה, סיימה תואר ברפואה, הוא בת 27 ויש לה כבר הרבה שנים חבר יהודי, אך היא מתלוננת קבוע על כך שהיא רוצה ילדים והחבר שלה כל הזמן דוחה חתונה (לא מוכן, זה יפגע בסיום התואר, קודם צריך למצוא עבודה ולעמוד על הרגליים כמו שצריך) וגם לא חושב על יותר מילד אחד. היא חשבה לעלות לישראל, אבל החבר שלה לא מוכן והיא אוהבת אותו...
אמו של אבי, הסבתא שלי, עלתה לארץ כמה שנים אחרינו. היא התארחה אצלינו בסדר פסח והתרגשה מאד. פעם אחרונה שהיא זוכרת שראתה משהו דומה היה אצל הסבא שלה כשהיתה ילדה קטנה בתחילת שנות ה-30. היא לא שאלה אז את ארבעת השאלות כיון שהסבא היה פחות או יותר היחיד שידע מה צריך לעשות בסדר פסח ואת מה שהוא קרא כבר אף אחד לא הבין.
למה סיפרתי את כל זה? בגלל שהתגובה הראשונה שלי להגבלות המוגזמות, לדעתי הצנוע, של ההלכה לגבי הקשר בגיל צעיר, היתה "נו באמת...". ואז נזכרתי בסיפור הזה. הוא התרחש בזמן אחר, בנסיבות אחרות, ולא מדובר בכלל דווקא על קשר בגיל צעיר, אבל אבי הצליח להתגבר על רגשותיו באותו רגע בחיים מתוך הבנה שיש משהו הרבה יותר גדול וחשוב מכך, גם אם עכשיו כל מאדו צועק בו ושכלו מציע לו אלף הסברים. אין לכם מושג עד כמה אני מעריך אותו על כך.
תודה על עבודתכם,
פנחס"
הוסף תגובה
עוד מפנחס- מהגולשים
עוד בנושא סיפורי גולשים