ביקור בגוש קטיף...

בשמו של הרב אריה לוין מובא שהוא שאל על מאמר חז"ל "אין אשה מתה אלא לבעלה", מדוע צריכה הגמרא לציין זאת? הרי ברור שמי שנותר עם הקושי-

ועל כך הוא ענה שלעיתים קרובות יכול אדם לחשוב על משהו שאיבד את בת זוגו: "הוא בסדר, הוא אדם חזק... הוא כבר התגבר" ודברים דומים. לכן, הסביר הרב לוין, באים חז"ל ומלמדים אותנו שמי שמרגיש את הקושי הגדול הוא בן הזוג.

הדברים נכונים לגבי חלק מהתחושה שקבלנו בביקור שערכנו השבוע בגוש קטיף. כולנו יודעים ויכולים לצטט משפטי התפעלות כנים על החוזק העצום של תושבי הגוש, על ההתמודדות האמיצה עם האויבים, עם גזירת החורבן ועוד... אבל אני מרגישה שהביקור שערכנו שם נתן לנו, בעיקר, מבט נוסף על ההתמודדות.

האמת, לא ציפינו לקבלת הפנים הסוערת... יצאנו מהגולן בשעה 3 לפנות בוקר, משלחת של חמישים איש- מורים, תלמידים והורים מהגולן, להפעיל למשך יום אחד את בית הספר בנווה דקלים, עם רצון לתמוך ולחוש את מה שעובר עליהם שם היום. בדרך חשבתי שבטח נמאס להם שם, מכל הביקורים, מכל התומכים. הופתעתי... זכינו לקבלת פנים חמה ונלהבת, ולמדנו שככל הנראה לא כל כך הרבה בתי ספר באים לבקר בימים אלו. "אחרי ימים ולילות של חרדה", אמרו לנו, "הצלחתם להעלות חיוך על שפתינו".

כבר בשעות הבוקר "זכינו" לראות חוויה מסגנון הגוש. בשעת המעבר מהאוטובוס שלנו לאוטובוס הממוגן ביקשו מאיתנו אנשי הבטחון לעבור בקבוצות קטנות, מפחד המרגמות... ולמדנו דבר שהוא שגרה לכל ילד רך באיום העזתי.

הפעילות היתה הצלחה עצומה, זכינו לראות את הילדים הרגילים שגרים פה, את היופי האנושי והחקלאי של המקום ברוך האל... הסתובבתי בדיונות החול, מנסה להסביר לילדי הגוש שברמת הגולן אין ים (הם לא הצליחו להבין איך זה יתכן...), החזקתי בשתי ידי ילדים רכים, מביטה בהם בעניים... ושואלת "ריבונו של עולם, איך אפשר לעקור דבר כזה?.. איך?". הם המשיכו לחייך, עד כדי שלעיתים שאלנו את עצמנו אם הם מבינים את עוצמת הגזירה שמרחפת על ראשם...

כל היום היינו חזקים, נסחפנו בשמחת הילדים, ושכחנו את האיום המתמיד של המרגמות והבולדוזרים.... אולם, בכנס האחרון, מול חמש מאות ילדים, סיימנו לחלק להם את הארטיקים, אמרנו להם "תהיו חזקים, אנחנו אתכם" ו...ברחנו אל מאחורי הקלעים, פורצות בבכי... ריבונו של עולם, איך אפשר?