נגעי בתים – במעגלי הנגלה והנסתר

אורייתא סתים וגליא

שלושה מעגלים והם כפולים, קיימים בקודש. כך לימד ספר הזוהר:
"דתנינן: ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל. וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא הכי נמי סתים וגליא. ישראל הכי נמי דרגא על דרגא. הדא הוא דכתיב 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל' ". [שנינו: ג' דרגות הן, מתקשרות זו בזו: הקב"ה, תורה וישראל. וכל אחת, דרגה על דרגה, נסתר ונגלה. הקב"ה כך, התורה כך וישראל כך, דרגה על גבי דרגה]
(זוהר חלק ג דף עג/א)
 
כיון שכאלו הם דברי התורה שהם נלמדים דרגות על גבי דרגות ומובנים במעגלים לפנים ממעגלים, יש מקום לנצל הזדמנות מיוחדת שחז"ל 'מספקים' לנו בפרשת מצורע על מנת להתבונן בדבריהם הקדושים הערוכים זה לפנים מזה.
בהסבר ענין נגעי בתים מביא רש"י את דברי חז"ל הידועים, שפרשת נגעי הבתים העוסקת בכניסה לארץ "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן".
כך יובן מדוע התורה פותחת פרשה זו במילים 'חגיגיות' משהו, 'כִּי תָבאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה', הגם שהנושא הוא ענין חמור של טומאת צרעת.
ובכן, ההזדמנות שנותנים לנו חז"ל היא 'הפעלת ביקורת' שלהם על הפירוש עצמו...
באמת, רבות הן הפעמים שתנאים או אמוראים מקשים על הסברים אלו או אחרים שניתנו על ידיהם, אבל על פי רוב במקרים כאלו מפני הקושיות על ההסבר הראשון הוא נדחה לגמרי או שקמה ועולה הסברה חדשה. כאן בנגעי בתים, ההסבר הראשון שריר וקיים, ועל גביו, או מדוייק יותר, בתוכו, נחשף תוכן עמוק יותר, פנימי, רזי – כפי שיוסבר.
מימד פדגוגי עקרוני מאד נלמד כאן דוקא בהשארת הרובד הפשוט כרובד 'הרשמי': עם כל הקושיות שניתן לערום על מימד הפשט ממבט של פנימיות התורה – ההסבר הפשטי של רש"י אינו זז. זאת כיון שלא כל כך מהר מפיצים הבנות פנימיות יותר בציבור לומדי החומש.

הסבר הזוהר לפרשת נגעי בתים
מתוך אזכרת דרך הפשט מקשה הזוהר כמה קושיות:
מה בכלל יש שכר טוב בהימצאות נגעים בבתים, והרי גם אם המטרה היא מציאת המטמונים שהניחו הגויים, מדוע שהדבר יבוא בדרך הלא נעימה של נגעים ונתיצת אבני הבית?
קושיה נוספת בעלת פן מעשי הלכתי מקשה הזוהר על הדין של החלפת האבנים והעפר של הבית המנוגע. אם כל המטרה היתה מציאת מטמוניות הגויים המוסלקות 'מתחת לבלטות' מדוע ש'יטרטרו' את בעלי הבית הנגוע במציאת אבנים חדשות, התאמתן וסיתותן, ובלקיחת עפר אחר? והרי האבנים לא נפגמו מחמת המטמון.
אם כך שוב אין הדבר נותר רק בגדר של בשורה טובה בלבד.
ועוד ניתן להוסיף ולהקשות על הפער בין קובץ הלכות הטהרה של הצרעת שעניינה הוא רוחני, לבין פרק צרעת הבית שמקבל על פי רש"י היבט כאילו כלכלי, הרחוק כל כך מן ההיבט הרוחני של הצרעת.
כיון שכאלו הן הקושיות על ההסבר הפשטי מסביר הזוהר את תוכיות הענינים באופן של תיקון יסודי, תיקון רוחני, כזה ה'משפץ' את הפער בין גויי הארץ ודרכיהם לבין דרכינו הקדושות.
על פי הזוהר, יש למחשבתו של האדם מימד מכריע. בין בקדושה, ובין חלילה בהיפוכה.
כיון שיסודה של מצוות ישוב הארץ הוא בכוונה טהורה, קדושה, עליונה, כיון שכן, ישראל עלולים ל'הסתבך' עקב כוונותיהם הרעות של יושבי הארץ בבנינה. כל העושה דבר, מפעיל את מימד המעשה, שהוא רק אחד משלושה מימדים בהם פועל האדם יחד עם המחשבה והדיבור. גם שני האחרונים, עם היותם רוחניים, הינם משפיעים. בתי הגויים נבנו מתוך כוונות מנוגדות ל'ענין האלוקי' של ישראל. על כן יש לנתץ את אותם הבתים שנבנו כך, ולו באופן חלקי, סמלי, ואז לבנות בהם לפחות חלק בכוונה לשם ה', ומכך תתפשט הכוונה הקדושה על כל הבניין.
זהו סוד נגע הבית. בתים שנבנו בכוונות רעות מציפים אל כתליהם נגע צרעת כשישראל באים להשתכן ב'בתים אשר לא בניתם' כהבטחת התורה.
והנה מובן מדוע הקב"ה מתאר את הכשרת בצלאל לתפקיד בניית המשכן כמי שממולא 'רוּחַ אֱלהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת'. גם לחשוב מחשבות יש לדעת איך בעת שבונים דברים שבקודש.
לכן מוסבר הצורך בכהן - מפני שהענין ביסודו הינו רוחני, לא ממוני.
כך מובן הצורך בלקיחת אבנים חדשות ועפר חדש, תחת חומרי הבנין ששימשו לעבודה זרה, כדי לחדש בקדושה את הבנין. ממילא גם בשורה טובה יש בדבר. בנין בקדושה הינו יסוד מכונן בחיי האדם, קל וחומר בחיי האומה וכל שכן בבנינה הנצחי בארץ הקודש. כאן, כוונות מעכבות. זאת מפני שבנין הארץ מהווה יסוד לשכינה, כפי ששרו הבונים בתקופתנו: 'פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות... פה תהיה השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה'.
במקום בו הבית נבנה לשם שמים, לעשיית רצון ה' ול'תיקון עולם במלכות ש-ד-י', שם אין שולטת הארעיות הארצית, החומרית. לקדושה אין תיחום, לא במקום ולא בזמן – היא מתפשטת ומכה גלים למרחבים ולנצחים.
וכפי שהדבר נכון בבנין המשכן ובבניית הארץ כן הוא נוהג בודאי גם בבניין האדם, הן מראשית יצירתו בהתקדשות הוריו טרם העיבור, והן בהתעלותו בקודש לתורה ולמצוות ולמעשים טובים. על ידי קדושת המחשבה האדם מתדבק בצד האלוקי שבאישיותו, ובמודעותו לשמירתה מכל רע הוא מטהר את מקדשו הפנימי ואת כל פעולותיו.

אלא שדרך תורנית זו המעתיקה את מרכז הכובד של עבודת ה' אל המימדים הרוחניים של האדם, החשיבה והכוונה, עלולה להיות מרוחקת מדי, אולי אף מאיימת משהו על האדם הרגיל במימדים מעשיים חומרניים. ההמון שילמד על אוצרות האמוריים יקבל את גופי התורה הללו בהבנה מספקת עבורו, בתחושת שמחה על שמירת דיני התורה גם אם הדבר מצריך שיפוצי פתע 'באמצע הסלון'. והכוונות הקדושות? הכהן המפקח על מלאכת השיפוץ הגשמי הוא כבר יעשה גם את מלאכת מחשבות הקודש, עליה כבר נרמז בפסוק "וכל זר לא יאכל קודש", כי לא לכל אחד דעת התורה הפנימית מועילה. לכן הותירו חז"ל את מימד ההסבר הפשטי על מכונו בשכנות, בהקפה סביב, לפנימיות הדברים הגנוזים בנגעי הבתים שבארץ הקודש.
ועל זאת אנו מתפללים בעת ההכנה למצוה: "וִיהִי נעַם אֲדנָי אֱלהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ", שתחול קדושתו של הקב"ה שממנו ואליו כל הכוונות – על כל מעשי ידינו.