מסביב יהום הסער

מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח"? מה קורה לנער ציוני דתי, אשר תקופת התבגרותו מלווה בהתקפות והשמצות יומיומיות כלפי הציבור שלו? מה קורה לנער בגיל ההתבגרות, שרואה או שומע בחדשות שוב ושוב על עימותים קשים בין משטרה, ולעתים צבא, לבין אנשים הנראים בדיוק כמוהו? מה יחסו של נער למדינה שרוצה לגרש מבתיהם אנשים שאיתם הוא מזדהה? מה קורה לנער ששומע משני חברים בשכונה איך לילה שלם חקרו אותם במשטרה, אך הם "שתקו לחוקר, ואמרו לו שזו חקירה פוליטית"? ומה יקרה לנערים אלו אם חלילה יראו תמונות של צבא יהודי מגרש יהודים מחבל ארץ שלם?!
שאלות אלו ואחרות מבהירות לכל, כי האתגרים הרוחניים והחינוכיים הם כבר בהווה, ואינם תלויים בשאלה אם יתרחשו דברים קשים בקיץ. כל יחסינו למדינה ומוסדותיה נבחן מחדש. הדיונים שיתעוררו בדבר יחסינו ליום העצמאות הקרב ובא יהיו רק ביטוי חלקי לעוצמת הקרע שעלול להתרחש בין צעירנו לבין המדינה וצבאה.

בשורות הבאות ננסה להציע כמה יסודות חינוכיים שעשויים לסייע לנו לעזור לילדינו בתקופה מורכבת זו:

נקודות חינוכיות :
א. "והגדת לבנך" – חייבים לדבר על הדברים, ולסייע לצעירים לגבש השקפת עולם רוחנית כלפי המתרחש. המציאות מלמדת שהורים רבים שותקים בעניין, וההתייחסות היחידה לאירועים שהנער שומע היא על-ידי חבריו במגרש, או על-ידי כתבי התקשורת שהוא חשוף לפרשנותם.
ישנן סיבות מגוונות מדוע הורים שותקים ביחס לאירועי השעה. חלק נבוכים בעצמם וחלק אינם יודעים כיצד לשוחח על הנושא עם ילדיהם. חלק מפחדים מעוצמת הרגשות של עצמם, ואחרים מקווים שהילדים לא כל-כך יודעים, ושניתן להתחמק מהצורך להתמודד ישירות עם העניין.
ברם, הניסיון מלמד אחרת. ראשית, ילדינו יודעים הרבה יותר ממה שאנו מדמיינים. הם ניזונים מהתקשורת ומחברים, ומחצאי משפטים שהם שומעים מהמבוגרים שלידם. לעתים הם מקבלים תמונת עולם מעוותת על המציאות, עקב חיבור לא נכון של חצאי עובדות.
לדוגמה: ילד בכיתה ד' מיישוב במרכז השומרון שמע את אביו משוחח בטלפון, ואומר שעם החוק בעד גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון יעבור, "מחר כולנו בתור". כעבור יומיים החוק עבר, והילד היה בטוח שגם אותו רוצים לגרש בקיץ הקרוב. הוא לא העלה את העניין בפני הוריו, כי הם שותקים, והוא חש בתת מודע שאסור כנראה לדבר על זה. ילד אחר שמע שכל חייל שיסרב פקודה ישב בכלא. אחיו בצבא, והוא בחרדה שאחיו ייהפך ל'פושע בכלא', וכן הלאה.
תחומים שאנו לא מדברים עליהם נתפסים כמפחידים כל-כך, שאפילו הורינו לא מצליחים לדבר עליהם. חובתנו ללבן את הנושאים, ולסייע לילדנו לגבש כלפיהם את השקפת עולמם.

ב. "את פתח לו" – אם הילד לא שואל מעצמו, תפקידנו ליזום דו שיח בבית, סביב שולחן השבת או בעת נסיעה ברכב. ניתן להתחיל בעזרת שיחה על עובדות, למשל: "השבוע עבר חוק בכנסת, יש לך מושג במה מדובר?" או "ראית את הפרסום בעיתון על העצרת בחומש בצפון השומרון? למה לדעתך הם רוצים שאנשים יבואו לשם?"
השאלות צריכות להישאל לפי גיל הילד והרמה שלו. לאורן ניתן לספק לו מידע, ובעקבות המידע לדון על יחסנו הרוחני לאירועים, על יחסנו לאלימות, ועל יחסנו לצבא, לארץ ישראל ולמי שחושב שצריך לברוח מגוש קטיף. ובעיקר, על תפקידה של האמונה בעת הזאת. כל פעם להתייחס לנושא אחר, ולאט לאט להעמיק את הבניין של השקפת עולם מאוזנת ועמוקה.

ג. "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא" – יש נקודות יסוד רוחניות רבות שעלינו להקנות תוך כדי שיחה. אחת מהן קשורה לפרספקטיבה שמתוכה אנו בוחנים את אתגרי השעה. הסכנות והקשיים עצומים, והנער עלול לחוש שהכל מתמוטט ושאנו עומדים חלילה לפני חורבן כללי.
עלינו לעזור לו להתבונן במציאות מתוך אמונה בנצח ישראל. הקשיים עצומים, אך בסוף ננצח. מתי ואיך זה יקרה איננו יודעים, אך בסוף כל עם ישראל ישוב לכל ארץ ישראל. מתוך אמונה זו, יש לנו כוח להתמודד עם העליות והמורדות של המציאות. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אינו רק שיר, אלא תכנית פעולה.

ד. "ביד חזקה ובזרוע נטויה"? – עלינו להבהיר לילדינו שבניגוד לדימוי הטלוויזיוני, אלימות אינה ביטוי לגבריות או לגבורה. היא חולשה, אשר לכל היותר מעודדת אלימות נגדית. עוצמה אמיתית מאפשרת פעילות רציפה, מתוך שלווה נפשית וגבורה אמיתית.

ה. "פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור הכל" – לעתים מרגישים צעירנו שכל העולם נגדנו. "המשטרה רודפת אותנו ואחרים משמיצים אותנו, וטוענים שאנו אלימים. פשוט שונאים אותנו". במצב זה, תפקידנו כפול: מחד גיסא, לחנך את ילדינו ואת עצמנו שמי שבטוח בדרכו, עליו להיענות לצו האלוקי של "לא תגורו מפני איש". לפעול לפי האמת, ולא להתאים את האמת לרייטינג.
מאידך גיסא, עלינו להעמיד את הדברים בפרופורציה. כולנו יודעים שמי שרוצה להכיר באמת את תושבי גוש קטיף, אסור לו לקרוא עיתונים. משום מה אנו לא קולטים, שאותו דבר נכון גם לכיוון השני. מי שרוצה לדעת מה הציבור השמאלני חושב, אסור לו לקרוא עיתונים. כשזה נגדינו, אנחנו מכירים את העיקרון: עיתונאי לוקח מישהו חריג וקיצוני, מתעד מעשה שלו או אמירה שלו שכולנו מתנגדים לה, ושם את זה בשער העיתון, כאילו הדבר מייצג את כולנו. יוצרים דימוי שיקרי על כולנו, בגלל אותו קיצוני.
משום מה אנו לא קולטים שאותו דבר נכון בכיוון ההפוך. יש אמנם כמה אנשי שמאל, שבאמת אמרו דברים חמורים נגדנו. אבל הם חריגים קיצוניים, וגם אותם העיתון שם על השער הראשי. רוב מוחלט של הציבור הכללי בארץ הוא לא כזה.
יש כל מיני אנשים: ראשית, יש כאלה שתומכים בנו, וקולם לא נשמע בתקשורת. אחרים אדישים לעניין ושקועים בבעיות פרנסה או אבטלה. יש מבולבלים, החושבים שאם ראש הממשלה אמר, הוא בטח יודע מה נכון. ויש גם כאלה שחושבים באמת שצריך לעזוב את גוש קטיף – אך גם רובם המוחלט לא שונאים אותנו.
אסור לנו ליפול לאותה מלכודת שהם נופלים לתוכה. יש עיתונים שאסור לקרוא, לא רק בגלל מה שכותבים עלינו, אלא גם בגלל מה שכותבים על אחרים. רוב העם הזה הוא טוב. לא מתאים לנו להיגרר לרמה נמוכה של שנאה ויאוש.
תשאלו כל חבר על אנשים שהוא מכיר מהציבור החילוני, הרי כולם מכירים מישהו. יש בעם הזה אנשים בעלי דעות שונות, אבל שנאה של ממש כמעט ולא נמצא. רובם אנשים המחפשים מה טוב לעם הזה, ולפעמים מגיעים לפתרונות רעים. תפקידנו להמשיך להראות את האור שבדרך חיינו. להמשיך לדבוק בדרך, מבלי לאבד עשתונות. לגלות עצבים של ברזל. כל אחד יודע שדווקא החלש הוא זה שנקלע להיסטריה וליאוש; אך יש בכוחנו להיות חזקים, מלאי אמונה ועוצמה.

ו. את בטח בו- אומרים בשם רבי שלמה אלקבץ (בעל "לכה דודי") שההדרכה החינוכית של התורה "את פתח לו", נובעת מיסוד של "את בטח בו". יש טעם לפתוח נושא עם הילד, כשבוטחים ביכולתו להגיע לטוב. אל לנו לשדר היסטריה ותחושה שכל עולמנו החינוכי מתמוטט. עלינו להאמין שילדינו יעברו את התקופה הקרובה מתוך חוסן ויציבות. לשדר אמון בחינוך שלנו ובבריאות הנפשית והרוחנית שלהם. הדרכה זו אינה רק רצון להיות נבואה המגשימה את עצמה, מעין פגמליון כזה. עלינו להאמין באמת בילדנו, בבריאותם וחינוכם. לדעת ולשדר תדיר את הידיעה שהם לא יתמוטטו אלא להפך, בע"ה ייבנו מתוך הקשיים.

הורות והנהגה
סוף דבר, בתקופה הקרובה הטילה עלינו ההשגחה שתי משימות עיקריות. משימה אחת גלויה וידועה: להמשיך ליטול חלק פעיל, מתוך שיקול דעת ואחריות, במערכה הארוכה על לב האומה וארצה. להמשיך לעמול, בשום שכל ותבונה, על המשך טיפוח זהותה היהודית-ציונית של המדינה.
אך מוטלת עלינו גם משימה חיונית נוספת, שאותה לעתים שוכחים או מזניחים – מערכה על המשך הבניין הרוחני של המשפחה בעת סערה גדולה. עלינו לוודא שילדינו יעברו את האתגרים העצומים של התקופה הקרובה מתוך בריאות ועוצמה. בעוז ובענווה, עלינו להתמודד עם הקשיים והאתגרים בצורה שאינה חלילה מאפשרת את ריסוקה של האמונה, אלא מוסיפה לה חוסן והעמקה.
במישור הראשון, של המערכה הציבורית על לב האומה וארצה, דברים רבים אינם תלויים בנו. אך במישור השני, של טיפוח האמונה והזהות של ילדינו נוכח פני הסערה, הרוב תלוי בנו. בעת משבר, תפקידו של מנהיג (מכל סוג: תורני, פוליטי, חינוכי, צבאי וכו') לגלות מנהיגות ולהיות אי של יציבות והכוונה.
במצבנו הנוכחי, עלינו כהורים לגלות קומה נוספת של מנהיגות. להנהיג ולכוון במודע את המשפחה. להגביר מאמץ ולפעול, מתוך רגישות והקשבה, תכנון ועשייה, למען ניבנה מתוך הקשיים.
בעזרת ד', מתוך האתגרים, נדע להצמיח קומה נוספת של אמונה ועוצמה בחינוך ילדינו; קומה של חוסן ואמונה הנדרשת לא רק עבורנו, אלא למען נוכל לתרום את מנגינתנו הייחודית לאומה כולה.