"אנחנו לא ידענו ולא הבנו את גדולתו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק"

הגאון הצדיק ר' אריה לוין זצוק"ל, היה מגדולי מקורביו ומעריציו של מרן הראי"ה. בעתונות הרחבה, הרבו לעסוק בדמותו הקורנת והמופלאה של ר' אריה, ואף חשפו סיפורים חדשים על חייו. למרות הקשר החזק והבולט בין מרן הראי"ה לר' אריה לוין, בחרו חלק מהכותבים והעורכים להעלים זאת. לעומתם יזכר לטוב העתון 'משפחה' [גליון 900, י"ג ניסן תשס"ט], שבתוך כתבה ארוכה שהקדיש לכך, ציין עובדה זו, ואף תאר את תחילת הכרותו של ר' אריה עם מרן הראי"ה: "בטרם מלאו לו עשרים שנה זכה ר' אריה לחונן את עפרה של ארץ ישראל לאחר יסורים וטלטולי דרך קשים. הוא ירד בנמל יפו בראש חודש ניסן תרס"ה ומיד התקבל אצל המרא דאתרא הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שכיהן אז כרבה של יפו וזה קירבו מאוד. מאז החלה ביניהם התקשרות נפשית הדוקה כאשר רבי אריה הפך לתלמיד מובהק להגראי"ה קוק ומעריצו הנלהב עד יומו האחרון. הגראי"ה קוק צייד אותו באותו מעמד במכתב המלצה לגאון רבי יצחק וינוגרד ראש ישיבת תורת חיים שיקבלו לישיבתו [...] כעבור כמה שנים מקבל האברך הצעיר כתב סמיכה להוראה על ידי הגאונים רבי שמואל סלנט, רבי חיים ברלין ורבי אברהם יצחק הכהן קוק".

הערצתו של ר' אריה למרן הראי"ה
כך העיד ר' אריה על עצמו, בהספדו על מרן הראי"ה, כי את מידת החסד זכה לקבל מאת הראי"ה: "ואני אם אינני כדאי כלל לדבר ולספר בשבחו של רבנו הגדול לתאר גאון עוזו וצדקתו, אמנם במקום גדולתו הייתה ענוותנותו להתקרב אלינו כ"כ להשפיע לכל אחד כפי ערכו שיוכל לקבל [...] שקידתו העצומה בתורה לא הפריעה אותו מלהשתתף כל ימיו בצערן של ישראל, ומסר נפשו עליהם במסירת נפש ממש, כרועה נאמן השליך את נפשו מנגד בעד כל אחד ואחד מישראל.[...] זכרתי ימים מקדם, כאשר זכיתי לעלות לא"י בשנת תרס"ה, שחרתי את פני רבינו זי"ע ביפו וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אחד. אח"כ הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח, והתחלנו זצ"ל ואמר לי בחיבה: תאמין לי שמימי נזהרתי שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ומכה אותו ואומר לו: גדל! ובפרט בארה"ק. הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר" ['אוהב ישראל בקדושה' עמ' 126– 128].

מרן הראי"ה סיפר לר' אריה לוין, שהוא מתפלל בכל יום על אלה שהעציבו את רוחו ומררו את חייו – שלא ייענשו חלילה על ידו ['שבחי הראי"ה' עמ' קסז, ע"פ דברים שכתב ר' אריה]. כששאלו את ר' אריה מה הייתה הנקודה המיוחדת שברב קוק זצ"ל, ענה מיד: שבירת המידות. והוסיף, שהרב בילדותו היה קנאי מאוד, ואם למרות קנאותו הטבעית הגיע הרב למידה כה גבוהה של אהבת ישראל, ודאי שבירת המידות הייתה כאן ['אוצרות הראי"ה' ח"א עמ' 62].
סיפר ר' אריה, כי הראי"ה הקפיד מאוד על איסור הסתכלות בנשים, והיו מקרובותיו שהוא אפילו לא הכירן [וידוע מה שהעיד הגרי"מ חרל"פ כי מטל ילדותו של הראי"ה לא הסתכל בצורת אישה – 'ליקוטי ראי"ה' ח"א]

הראי"ה קוק ובניו של ר' אריה לוין
בעת שנולד לרב אריה לוין אחד מבניו, היה זה לאחר פטירת שניים מגדולי הדור: האחד – גדול המקובלים האשכנזים רבי שלמה אלישיב בעל 'לשם שבו ואחלמה' (שר' אריה היה מקורב אליו מאוד), והשני – רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל 'אור שמח'. רצה ר' אריה לקרוא לבן 'שלמה שמחה' - השם הראשון על שם הרב שלמה אלישיב, והשני על שם רבי מאיר שמחה. באותה ברית כובד הראי"ה לומר את הברכות, (כי כבר היה סנדק בבן קודם) וכאשר לחש ר' אריה לאוזנו של הראי"ה את השם 'שלמה שמחה', הפך הראי"ה את הסדר, ואמר בקול רם "שמחה שלמה". ר' אריה חשב שאולי הראי"ה לא שמע טוב, וחזר ולחש את השם שבחר, אבל הרב חייך ואמר 'שמחה שלמה'. הבין ר' אריה שכך דווקא רצונו של הרב, וקיבל בהכנעה את הוראתו. אחרי הברית ניגש ר' אריה לראי"ה, ושאלו לפשר הדבר. הסביר הראי"ה שהבין על שם מי נקרא הילד, ואמר שהכלל הוא שהנגלה קודם לנסתר, ולכן יש להקדים את שמו של גאון הנגלה (ר' מאיר שמחה) לגאון הנסתר (ר' שלמה אלישיב). ואכן כך הוא שמו של הרב הגאון שמחה שלמה לוין שליט"א ['מלאכים כבני אדם' עמ' 327].

בן נוסף של ר' אריה, היה ר' חיים יעקב, מח"ס 'חיל המלך' על הרמב"ם, שהיה אחד מגאוני הדור, ושימש כרבה של פרדס חנה. ר' חיים יעקב היה חביב מאוד על הראי"ה עוד משנות ילדותו. בכל פעם שר' אריה היה בא איתו אל הראי"ה, היה מקדיש לו תשומת לב, שואל אותו על לימודיו ונהנה מתשובותיו המדוייקות ומבקש שיבוא אליו עוד. רצה ר' אריה שגם בזמן שאין בידו להגיע אל הרב, ילך בנו לבדו, אולם כדרך הנערים בעלי הנפש, התבייש חיים יעקב לבוא לבדו אל הראי"ה.
כשסח ר' אריה את הדבר לראי"ה, יעץ לו הרב עצה טובה: הואיל ושמורים בביתו ספרים חשובים, ישלח אפוא ר' אריה לוין מידי פעם בפעם את חיים יעקב עם אחד הספרים, בהוראה מפורשת שהספר יקר הוא, ויש למסור אותו רק לידי הראי"ה ממש...

סיפר פעם ר' אריה לוין: בני, הרב חיים יעקב, הינו עילוי וגאון בלימוד, ועוד בהיותו רך בשנים, היה אוהב הראי"ה להשתעשע עימו שעות ארוכות בדברי תורה. באחת הפעמים הסביר בני בעל פה 'תוספות' ארוך במסכת בבא בתרא, והיה הדבר בנוכחות הרב ר' דוד כהן 'הנזיר', שעמד גם הוא והקשיב בהתפעלות להרצאת הדברים. והנה באמצע דבריו, עשה הילד מין אתנחתא, ור' דוד באופן טבעי – עשה לו תנועת 'נו!' (כלומר: תמשיך!), אבל הרב משך בכנף מעילו של ר' דוד ועשה לו תנועת רמיזה שימתין קמעא. מה היה כאן? בעוצם בקיאותו תפס מיד הרב את סיבת ההפסקה הקלה: הילד שהרצה את דברי התוספות, כאילו הגמרא פתוחה לפניו, הגיע לסוף דברי התוספות בעמ' א', וצריך היה לעבור לעמוד ב', ומתוך ההרגל של העברת הדף, עצר לשניות אחדות. הזכרון המצלם של הילד הרשים מאוד את הרב, והוסיף על חיבתו.

גם בהגיעו לבחרות, בימי לימודו בישיבת עץ חיים, המשיך ר' חיים יעקב להגיע אל הראי"ה וללמוד אצלו.
וכך מספר על עצמו רבי חיים יעקב: "כשר' שלמה זלמן (אויערבך) ואנוכי למדנו יחדיו (בישיבת עץ החיים בירושלים) - לא היה לנו זמן לדבר שבעולם. רק ללמוד וללמוד ש"ס! אבל איך אפשר בלי ללמוד מוסר? מחוסר זמן, סיכמנו שכך יהיה לימוד המוסר שלנו:
פעם בשבועיים-שלושה היינו סוגרים את הגמרות, ורצים לחדר שבו למד הרב קוק זצ"ל. דרך חור-המנעול היינו מציצים ומביטים כיצד הוא יושב ולומד תורה. כל אחד בתורו, היה מביט ברב במשך דקה אחת – ומיד היינו חוזרים בריצה לגמרות. המוסר הזה שספגנו במשך דקה – היה מפרנס אותנו למשך השבועיים-שלושה הבאים, ושווה יותר מכל לימוד בספרי מוסר! ". לפי עדות הגרש"ז, ר' אריה לוין הוא זה שהציע להם דרך מקורית זו ללימוד מוסר ['התורה המשמחת' עמ' 96, קונטרס 'אור שלמה' עמ' 18].
בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אויערבך [ח"ב עמ' מ"ו] מובאים דברי הגרח"י לוין זצ"ל שבצעירותם היו הגרש"ז והוא הולכים ביחד פעמים רבות לסעודה שלישית אצל הרב זצ"ל.

הגרח"י אף למד אצל ר' ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, ושם גדל ועלה בחריפות ובקיאות ברוב עמקות וסברות ישרות. הגאון ר' ברוך בער זצ"ל, שלח מדי פעם בפעם את העילוי לבריסק, לקבל תורה גם מפי רבה הגאון ר' יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל. גדול היה בתורה, ואף גדול במידות; עילוי מבריק היה מנעוריו בלימודיו, ואציל נקי הדעת היה באורח חייו, מצניע לכת באורחותיו.
מתוך הערצתו הגדולה של הגרח"י לראי"ה, היה מספר את הדברים הבאים: כשלמדתי בישיבת קמניץ (אצל הגאון ר' ברוך בער זצ"ל), למד איתנו בחור מעולה שקראו לו הרשלי סערניקער (בנו של הרב מסערניק), והוא סיפר לי בשם אביו, שלמד בשעתו בישיבת וולוז'ין, בשנה שלמד בה הראי"ה, שהנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל אמר על הראי"ה: "תלמיד כזה עוד לא היה בוולוז'ין!" ['טל ראי"ה' עמ' ס']. כידוע, לראי"ה היה קשר אישי ומיוחד אל הנצי"ב, וזכה ליחס של כבוד והערכה רבה מצד רבו הנצי"ב.
רבה הייתה הערצתו של הרח"י לוין ליקרת מידותיו של הראי"ה, והיה מספר על מידת חסדו וטובו של הראי"ה גם כלפי מתנגדיו החריפים ['ליקוטי הראי"ה' שם].

בעידודו של הראי"ה התמסר הגרח"י בגיל צעיר ללמוד קדשים. ובראש ספרו 'חיל המלך' כתב: "מבין כל גאוני זמנינו וראשי הישיבות עולה ומתבלטת לפנינו באופן מיוחד, תמונתם הנהדרה ואישיותם הנפלאה של אותם שני הכהנים הגדולים, קדושי עליון, ששמשו במקדשה של האומה בדורות אלו, בכל אומץ ליבם ורוחם הטהורה. את כל גאונם וזיו תפארתם, רעיונותיהם ומחשבותיהם, כוחם ומרצם, מסרו לציבור והאצילו מרוחם הגדולה על העם כולו. הראשון, ראש גולת אריאל, מרן רבינו ישראל מאיר הכהן זצ"ל, ואחריו מרא דארעא קדישא, מרן רבינו אברהם יצחק הכהן זצ"ל, שמלבד מסירותם הגדולה של שני הכהנים הגדולים – מרן החפץ חיים זצ"ל ומרן הרב זצ"ל – ועבודתם הכבירה לתורה ולעם, הכניסו תוכן חדש במהלך המחשבה של לימוד התורה. הם צפו וראו ברוח קדשם ובבינתם הרחבה, ועינם החדה חדרה לתוך קודש הקודשים של האומה, והתחילו בתנועה גדולה להכניס את לימוד סדר קדשים בישיבות". ['ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 436].

גדול ההלכה היה גם גדול במחשבה, ואם מיחסו המעריץ של אביו ר' אריה אל הראי"ה, למד הבן מגיל צעיר לעמוד בפני הראי"ה בחרדת קודש, הרי שעם התבגרותו הגיע להכרת גדלותו התורנית ואף לעמוד על מרחבי מעמקי רוחו העילאית, ומתוך כך נשא את נפשו לפרש את ספר של הראי"ה 'ריש מילין' – ספר של רמזי וסודות התורה, היונק ממעיינות הנסתר ומתנשא לשמי שמיים. הפירוש שמור עד היום בעזבונו הגדול, ואנו מתפללים שנזכה לאורו בקרוב.

עובדא מעניינת על הראי"ה, הקשורה אף היא לגרח"י, מספר ר' ברוך רקובר:
"באותה שעה שהתקיימה סעודת ה'בר מצוה' שלי, התקיימה גם מסיבת החתונה של ר' יעקב חיים לוין. בשתי השמחות התכונן הראי"ה לבקר, אך העדיף לבקר ראשית בחגיגת הבר מצוה, ורק אח"כ בשמחת החתונה, כפי סדר הטבע. וזה, למרות שיותר נוח היה לו לבקר בחתונה תחילה, בגלל קרבת המקום" ['שבחי הראי"ה' עמ' רכז].

בפתיחה לספרו של הגרח"י 'חיל המקדש', כתב הראי"ה הסכמה מכובדת בה אנו רואים את האהבה שרחש הראי"ה לתלמידו: "ידידי וחביבי צמוד בלבבי", "אשר ידעתיו מנעוריו לאחד מיקירי ובחירי תופשי התוה"ק". אמנם יש לשים לב, מדוע לא נזכר שמו של ר' אריה, אביו של הגרח"י בנוסח ההסכמה? מספר חתנו של הראי"ה – הרב שלום נתן רענן זצ"ל, וכה דבריו: "כשראיתי את דברי ההסכמה, הכתובים בכל כך חום נפשי, עמדתי תמה על ששמו של האב הדגול, של ר' אריה, אינו נזכר בה כלל, והרשיתי לעצמי לגשת אל הרב ולשאול אותו לפשר הדבר. הרב השיב לי ואמר: לא הזכרתי שם את ר' אריה, כיוון שפשוט איני יודע איך לכנותו, ואיזה תארי כבוד יספיקו בכדי לתאר אותו כראוי לו "... ['בשדה הראי"ה' עמ' 412].

"וידעו כי נביא היה בתוכנו"
כעבור שנים אמר הגרח"י לוין: "האישיות שהשפיעה עלי ביותר – זהו מרן הראי"ה זצ"ל" ['ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 431]. במכתב לרב משה צבי נריה זצ"ל, כותב הגרח"י לוין: "במענה על ספרך ['שיחות הראי"ה', על הראי"ה ותורתו] אשר כולו אור, מהאור הגדול אשר זרח על העולם, טרם שגנזו הקב"ה להאיר לדורות, ושכל כך הצלחת לחשוף מאותו האור הגנוז של גאון עוזינו זצוק"ל. ועתה יקירי, אורו עיני למראה ספרך היקר הכלול בהדרו, אחזתיו בשתי ידי, מששתי אותו וליטפתיו בחיבה, ועוד טרם פתחתיו הרגשתי בו כי אוצר מונח בידי. ולא רק הרגשתי אלא ידעתי כי טוב הוא מכמה טעמים [...] וביודעי את אהבתך העזה והעמוקה שרחשת לרבינו זצוק"ל בהיותו עמנו, ומוסיף ורוחש לו אחרי העלותו למרום, וכל הגה וכל זיז וכל תנועה שלו קודש קודשים הוא לך. ודווקא בגלל זה התעכבתי מלפתוח את ספרך, כי סבלתי וחשתי קצת בעיני, וקשה הייתה הקריאה, ומכיון שפחדתי כי אם אתחיל לא אוכל להניחו מידי עד כלותי לקרוא בו, לכן חיכיתי והתאפקתי, ובקושי רב. ואמנם כשהתחלתי לקרוא בו צדקתי, לא הנחתיו מידי עד שסיימתי וממש בלעתיו בנעימה. מה אומר לך חביבי, הצלחת והגדלת עשה, הצלחת וחשפת אורות, אורות של זוך וזוהר, תום וטוהר, הוד ותפארת, ובטוחני כי אורות אלו יחדרו להמון לבבות קוראים, וידעו כי נביא היה בתוכנו.

בעת שנפטר הראי"ה קוק, היה הגרא"ז מלצר (ראש ישיבת 'עץ חיים' ומגאוני הדור) בשכונת בית-וגן למנוחה ולהחלמה. רעייתו של הגרא"ז – הרבנית בילא הינדא, פגשה אז ברחוב את תלמידו רבי חיים יעקב לוין ואמרה לו: בבקשה ממך הכנס נא לראש הישיבה, הוא אינו מפסיק מלבכות מאז פטירתו של הראי"ה. רבי חיים יעקב נסע מיד לבית וגן ומשראהו הגרא"ז, אמר לו מתוך בכי: "אנחנו לא ידענו ולא הבנו את גדולתו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק" ['בדרך עץ החיים' עמ' 489, קונטרס 'אז נדברו' (על קשרי הידידות בין הגרא"ז לראי"ה) עמ' 29]. כידוע הגרא"ז עצמו היה ממעריצי הראי"ה ומקורביו, והיה מרבה לספר בשבחו של הראי"ה, וכפי שהתבטא הגרש"ז אויערבך: "הגרא"ז היה חסיד של הראי"ה!" ['אז נדברו יראי ד''].

ארגון אור האורות הוציא בשנתיים האחרונות בין השאר , גם את החוברות:
"אור שלמה" – בין גדולי עולם הגראי"ה קוק זצ"ל, והגרש"ז אויערבך זצ"ל ראש ישיבת קול תורה.
"אז נדברו יראי ד'" – בין גדולי עולם הגראי"ה קוק זצ"ל, והגרא"ז מלצר זצ"ל, ראש ישיבת עץ חיים.
"עטרת צבי" – בין גדולי עולם הגראי"ה קוק זצ"ל, והגרצ"פ פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים.
ולאחרונה יצאה החוברת "אור הברק" על פעילותו של מרן הראי"ה ביסוד בני ברק, וקשריו עם מייסדה ונשיאה ר' יצחק גרשטנקורן זצ"ל. להשגת החוברות ניתן לפנות ל: [email protected]

ר' רפאל לוין
בי"א כסלו תרפ"ה נולד לגה"צ ר' אריה לוין בן יקיר אשר ברבות הימים נתפרסם שמו בכל העולם, הלא הוא הגאון הצדיק הרב ר' רפאל לוין זצ"ל. באותו בית אשר דמות הראי"ה קוק זצ"ל ורוחו הייתה חופפת עליו תמיד, באותו בית נולד ר' רפאל ובאותו בית נתחנך מנעוריו, והם שהשאירו בו זאת לחותמת נצחית בכל הליכותיו והנהגותיו. עד זקנה ושיבה היה מספר בגעגועים מלאים ערגה ובחרדת קודש על אותן שעות רעווא דרעווין אשר זכה להסתופף בצלא דמהימנותא כשאותו רעיא מהימנא – מרן הרב זצ"ל – היה מיסב לסעודה שלישית והיה מספר ברגשי עוז על הקדושה אשר הייתה מורגשת בחוש באותו מעמד, אשר מי שלא ראה מעמד קדוש כזה לא ראה מעמד קדוש מימיו.

"להחדיר בליבם רגש הוד יופי"
בישיבה הקדושה 'אש התורה' העוסקת בקירוב רחוקים היה סיפור עם אשה אחת אשר נתקרבה ליהדות אולם בשום אופן לא הסכינה להכיר ולהבין – וממילא עוד להוציא לפועל ולמעשה – ללכת באופן צנוע כראוי לבת ישראל, ולא עזרו שום דרשות ופילוסופיות שזכתה לקבל על זה משום מרצה בעולם, וכך, התקרבה אשה זו ליהדות וכו' פרט מענין הצניעות, שאצלה מוצא חן ללכת באופן הנוגד את גדרי הצניעות ואין מי שיוכל להסביר לה דברים שיתקבלו על ליבה שתבין בעצמה שצריך להיות בצניעות.
ויהי היום בשלהי דקייטא, יצאה המדריכה שלה אתה ועם עוד בנות לאיזה טיול כנהוג בסוף הקיץ, והמדריכה החליטה שבתוך מסלול הטיול תכנס ביחד עם הבנות להתברך מפי ר' רפאל. ואכן כך עשתה, וכשכל הבנות יצאו מאתו נשארה אותה בת ישראל בפנים ואותה בקשה בפיה: "בבקשה מכבוד הרב שיסביר לי למה צריך ללכת בבגדים צנועים".
ותהי תשובת הרב מילים ספורות ופשוטות: "אין לך יפה מן הצניעות". והיא התחילה להתווכח ע"ז ולהתפלסף וכו' ושוב היא מקבלת אותה תשובה: "אין לך יפה מן הצניעות". וכך חזרו הדברים כמה פעמים ובכל פעם קיבלה תשובה זו: "אין לך יפה מן הצניעות". וכך הסתיים לבסוף הוויכוח כשתשובת ר' רפאל חוזרת על עצמה כמה פעמים בלי שום תוספת. היא יצאה אל המדריכה שלה, ואומרת לה: "זהו. אני כבר מבינה למה צריך ללבוש בגדים צנועים. הכל הובהר לי". המדריכה נשארה פעורת פה בלי לקלוט מה קרה ברגע אחד, ואיך ושאלה אותה: "איך הוא הצליח להשפיע עליך ללכת צנוע כשהיית כל כך נחושה בדעתך שאין זה כי אם שטות?". סיפרה לה האשה מכל הדו שיח, ואיך שר' רפאל במילים ספורות ופשוטות באותו צורה שאמרם מכל רגשי לבו אותם הדברים מן הלב חדרו ללב עד שכבר הבינה בכל ליבה את אמיתת עניין הצניעות.
כשנשאל אח"כ ר' רפאל מאין למד דרך ההשפעה הזאת, הייתה תשובתו: "כך קיבלתי מאאמו"ר זצ"ל שקיבל ממרן הראי"ה זצ"ל, אשר כדי להשפיע על רחוקים שיתקרבו לא יעזור דרכי הכפייה או ההתפלספות, כי אם להשתדל להחדיר בליבם רגש הוד יופי של אותו דבר שנתרחקו ממנו, ואז יתעורר ליבם להרגיש ההוד והיופי של הדבר, וממילא כבר יגיעו להבנה והכרה מושלמת, וע"כ לא יעזור בזה פילוסופיא כ"א מילים פשוטות אשר האמת מזהיר מכל תג שבהם. אם נצליח לעורר לבן של רחוקים להרגיש היופי והאמת שבדבר הרי שבאנו על שכרנו, והרחוקים יגיעו ממילא להבנה והכרה ויתקרבו.

"מרן הראי"ה היה מטריח עצמו לכבד כל יהודי"
ר' רפאל היה משתדל ללוות כל שוחר לפתחו עד לדלת ביתו. פעם התבטא באוזניו אחד ממקורביו שהוא מרגיש אי נעימות מזה שיהודי כמוהו מטריח עצמו ונותן לו כבוד כזה של לוויה עד פתח ביתו.
פרץ ר' רפאל בבכי והתבטא: "אם איש קדוש ונורא גדול שבגדולים מרן הרב זצ"ל לא נתן לנפשו מנוחה והיה מטריח עצמו לכבד כל יהודי ששיחר על דלת ביתו אשר צבאו על פתחו אלפי רבבות ישראל ובכל זאת היה מטריח עצמו ללוות עד דלת ביתו כל יהודי שבא אליו, כראוי לבן מלך, איך אני הפעוט שבפעוטים ארשה לעצמי שלא ללוות!".
סיפרו בניו שבילדותם כשאביהם ר' רפאל רצה להחדיר בתודעתם גודל ענין הזהירות שלא תישמט הכיפה מעל הראש אף בעת השינה, היה מספר להם בחרדת קודש איך שמרן הרב זצ"ל עוד מימי ילדותו כשעוד היה תינוק המוטל בעריסה לא היה מסוגל לישון אם נשמטה כיפתו מעל ראשו, וברוב קדושתו היה מתעורר בבכי כשנשמטה כיפתו. ואכן ר' רפאל היה עושה כל מיני טצדקי שלא תיפול לו הכיפה באמצע השינה, והייתה לו כיפה מיוחדת אשר לא תוכל להישמט. כשנלקח לביה"ח ביום פטירתו, היה לבוש אז בכיפה הרגילה, וסבל מהתקפות לב אחת אחרי השנייה, וכמה רגעים לפני פטירתו אשר נגמרו בדום לב שקיפח את חייו, באמצע כל הסבל וההתקפות וכו', כשר' רפאל כבר היה במצב שלא היה מסוגל להוציא שום דיבור מהפה, הבחינה בתו שהוא מרגיש שלא בנוח ומרמז בידו לאיזה משהו. וכשהתאמצה להבין רמזיו הבחינה שנשמטה הכיפה מראשו, וזה מה שציער אותו והרגיש בזה גם במצב קשה כזה, תוך שתי התקפות לב כשהיה במצב של כמעט חוסר הכרה. ומייד כשהחזירה לו את הכיפה על מקומה ראו כל הנמצאים שם איך שנחה דעתו ונעשה רגוע ושליו כמה רגעים, ואז החזיר נשמתו ליוצרו.

הגרי"ש אלישיב: "הוא הגדול מכולם!"
כל משפחתו של ר' אריה הייתה קשורה מאוד למרן הראי"ה. כך למשל מורו ורבו – גדול המקובלים ר' שלמה עליאשוו זצ"ל, היה בידידות גדולה עם מרן הראי"ה. מחותנו – ר' אברהם אלישיב זצ"ל היה מבאי ביתו של מרן הראי"ה. ויבלחט"א גם פוסק הדור – הגאון ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א, הנכד, שעלה ארצה בסיועו של מרן הראי"ה, ואף זכה שהראי"ה יסדר את קידושיו. חתן נוסף של ר' אריה – הגאון ר' שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, שהיה מגאוני הדור, היה מקורב מאוד למרן הראי"ה. גם הגאון ר' חיים יעקב לוין, בנו של ר' אריה, היה תלמידו חביבו של מרן הראי"ה.
נוסיף כאן סיפור חדש, שהגיע אלינו לאחרונה, המלמד אותנו על ההערצה הגדולה עליה חונכו וגדלו בני משפחתו וקרוביו של ר' אריה, ובתוכם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א. את הסיפור שמענו מפי הרב ישראל משה סלומון שליט"א (בנו וממשיך דרכו של הרב ברוך שמעון סלומון זצ"ל, רבה של פ"ת) במעמד שירת הים בשביעי של פסח:
"מסורת חשובה היא המעמד הזה של אמירת שירת הים בליל שביעי של פסח במנגינות המקובלות מבית מרן הרב זצ"ל והרב חרל"פ זצ"ל. פעם נכנסתי עם אבא זצ"ל אצל מרן הרב אלישיב והיה זה בעידנא דחדוותא והם דיברו מעניינים שונים ולא כמו הכובד ראש הרגיל שהיה ביניהם כשהיו מדברים בדברי תורה. ואז שאל אבא את מרן הרב אלישיב על ההכרות שהיתה לו עם הרב קוק זצ"ל והוא אמר "הוא היה גאון וצדיק ראשו בשמים, אגרויסע פון אלע" (הוא הגדול מכולם)".
והמשיך הרב ישראל: "מי שמבין את משמעות הביטוי הזה יכול להבין עד כמה גדול הוא היה".