חינוך לאלכוהול

רבים מאנשי החינוך מבינינו מנסים מידי פעם לפצח את חידת ההגדרה של ה"קול", מה נחשב למגניב, קול ועכשווי ומה לא. מדוע, אנחנו תוהים לעיתים קרובות, כובע הפוך של זמר שחור מניו יורק נחשב לשיא הקוליות ולחובת חיקוי ואילו דמותו של יהונתן פולארד (לדוגמא) היא דמות אפורה? מה מגדיר לבוש מסויים כהכי אין ומה גורם למשה להיראות לא מעודכן, אם שניהם אנרכיסטים באותה מידה?
באותה מידה יש, לכאורה, מקום להתלבט לגבי הצלחת הקמפיינים של שתיית אלכוהול, עישון וכדומה, לעומת הכשלונות הצורבים של המנסים לחנך למניעה בתחומים אלו. נראה שהבעיה היא לא בתחום של סלוגנים, סיסמאות ואפילו לא משאבים... הבעיה היא במוסר הכפול. עד היום זכור לי המקרה שבו נסענו להיפגש עם חברת כנסת מובילה (מאוד, כיהנה כשרה בחלק מהממשלות) ואת ההלם שפקד אותי בכניסה למשרד הדי קטן שלה בכנסת- חדר אפוך עשן עד כדי כך שברור היה שהיא מכסה באופן פיזי את המערכות לגילוי שריפות בחדר. לאחר מכן מישהי כזו באה לחוקק חוקים נגד מכירת סיגריות לבני נוער, וזה פשוט לא תופס, כי זה צבוע, לא אמיתי ונגוע במוסר כפול.

בסרטים, בפאבים, בספרים, בדיבור בכללי ובמקומות הבילוי – העישון והאלכוהול הם דרך חיים, לא פחות מזה. אנשים שותים, נשים שותות, המבינים באלכוהול נחשבים מאוד בחברה, עיתונים שלמים עוסקים בשאלה האם הויסקי יושן 14 שנה או שמא 27 שנים (יש כזה, הוא נקרא רויאל סולוט) וזה מה שבאמת מחלחל... החוק לא ישנה את זה ולא יגרום לאף בן נוער להימנע. המבוגרים לא באמת רוצים למנוע את בני הנוער מזה, כי הם עצמם חלק מהעניין, מכמויות השתיה המדהימות ומהשכחה שהן מביאות איתן... תמיד אומרים שמה שמחלחל בחינוך זו האמירה שמתחת, המסר ההתנהגותי של ההורים והמורים ולא מה שהם אומרים בפה הוא זה שקובע. חינוך לסרטים, ליציאות לפאבים (ומהבחינה הזו הפרסומת "אם שותים לא נוהגים", היא דוגמא מדהימה למוסר כפול, כי היא מקבלת את השתיה כעובדה ובעצם מחנכת לשתיה), לאובדן עשתונות אלכוהולי בחתונות ושמחות הוא זה שינצח כל חוק נגד "קטינים".