ר' חיים מבריסק מכין שיעוריו עם הראי"ה

רבי חיים סולובייצ'יק, המכונה בפי רבים 'רבי חיים מבריסק', היה מגדולי ישראל בדורו, ואבי שיטת בריסק בלימוד הגמרא.
ר' חיים נולד בעיירה וולוז'ין בשנת תרי"ג לאביו ר' יוסף דב (יושע בער) סולובייצי'ק, ראש ישיבת וולוז'ין. בהיותו נער עזב ר' חיים את עיירת הולדתו – וולוז'ין, ועבר לסלוצק, בעקבות אביו שנאלץ לפרוש מהישיבה.
בשנת תרל"ג, בהיותו בן עשרים, נשא לאשה את נכדתו של הנצי"ב (בת לחתנו ר' רפאל שפירא שכיהן לצידו כמשנה ראש ישיבת וולוז'ין ואח"כ היה לראש הישיבה ואב"ד וולוז'ין). לאחר נישואיו חזר ר' חיים לוולוז'ין, וכעבור שבע שנים (בשנת תר"מ) בהיותו בן עשרים ושבע, נתמנה לראש ישיבה כמשנה לגאון הנצי"ב, שהיה מבוגר ממנו בעשרות שנים.
לאחר שנסגרה ישיבת וולוז'ין נעשה ר' חיים לרב העיר בריסק.
בנו הוא הגאון המפורסם ר' יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז) – ה'בריסקער רב'.


ר' חיים מכין עם הראי"ה את השיעור
ר' חיים היה מוסר כשלושה שיעורים כללים כל שבוע, שהצטיינו בסגנון מיוחד, סגנון שונה מצורת לימודו של הנצי"ב – ראש הישיבה. הנצי"ב היה ידוע כשלם בכל חלקי התורה, ומתוך כך השיעורים שלו היו מכוונים יותר להלכה. לעומתו רבי חיים מבריסק נודע כעמקן מבריק, ששיטת הלימוד שלו הפכה לשיטה המקובלת כיום בישיבות.
שלא כמו רוב החריפים בישיבה, שנמשכו יותר אחר שיעוריו המבריקים של רבי חיים, הראי"ה קוק היה מקושר יותר לגאון הדור הנצי"ב.
כמובן, גם מצד הגאון ר' חיים, הייתה חיבה יתירה נודעת לראי"ה, שהיה אז כבן תשע עשרה, וכבר נודע לעילוי עצום, בקיא וחריף. כידוע היה ר' חיים משתף בחורים מעולים בהכנת ה'שיעור' שלו, הללו היו מקשים ומפרקים והדברים היו מתלבנים ומתבררים. והיה ר' חיים שמח לשתף במיוחד את הראי"ה, כיוון שנוסף על יושר הבנתו היה ידוע כבקי גדול, והיה מפנה את תשומת ליבו של הגאון המעמיק למקורות נוספים בש"ס ובחידושי האחרונים כדוגמת רבי עקיבא איגר, שיש בהם לבנות ולסתור.

דרך הלימוד של הראי"ה
מספר הגרמ"צ נריה זצ"ל, תלמידו של הראי"ה:
בשנות לימודי בישיבת מרכז הרב, שאלתי את מרן הרב על לימודו בוולוז'ין. תשובתו של הרב הייתה כי בעיקר הושפע מאוד מאישיותו של הנצי"ב – הוא היה האישיות שכל מה שהיה בה, הכל בא אצלו מלימוד תורה, מעמלה של תורה, ואישיות זו הטביעה בו את רשמיה העמוקים. כששאלתיו על המגע עם הגאון רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל, אמר לי שאמנם היה נכנס אליו לפני השיעור ואחרי השיעור ונושא ונותן אתו בלימוד, אך לא יכול היה להתקרב אליו יותר בדרך לימודו, כי הוא (הראי"ה) היה מושפע מדרך הלימוד של רבי ראובן (רבה של דווינסק ומגדולי דורו) שהדריך אותו עוד בילדותו ואמר לו: "כל סברא שבעולם היא חשודה, היא צריכה להיות מפורשת [בש"ס וראשונים] או כמעט מפורשת". וכך נטה יותר לדרך לימודו של הנצי"ב, שבבקיאותו העצומה בכל חדרי תורה היה לעיניים לכל באי בית מדרשו, ושכאמור צמחה אישיותו כולה מעמלה של תורה ['טל הראי"ה' עמ' סו].
(הרצי"ה היה מוסר בשם אביו את לשונו של רבי ראובן מדווינסק: "שצריך להיזהר שלא לחדש סברות חדשות, כי הסברות שיש בש"ס מספיקות").
ועם זאת מוסר הרצי"ה, כי ברשימה אוטוביוגרפית קצרה, שכתב הרב ביפו, ציין בין השאר, כי עם היותו קרוב יותר להנצי"ב, נתבשם גם משיטת הלימוד של רבי חיים, מתוך המו"מ בהלכה, שהיה קשור בשיעורי הגר"ח בישיבה [שם עמ' סח].
במאמרו המפורסם של הראי"ה על הנצי"ב (בשבועות הקודמים סיפרנו את הרקע לכתיבת המאמר) הוא כותב: "הגאון ר' חיים מרצה שלוש פעמים בשבוע שיעור בסוגיות הש"ס, ורבים יתפלאו מאוד על סגנונו החד, ועם זה הולך למישרים בדרכי ההגיון והסברא הישרה".
שיטות שונות היו לשני המאורות הגדולים האלה בישיבת וואלזין – הנצי"ב ור' חיים. שניהם יצרו תלמידים גדולים בתורה כצלמם וכדמותם. כמעט כל מורי התורה הגדולים שבשני הדורות האחרונים הם תלמידיהם של שני גדולים אלו בישיבת וולאזין.

גאונותו המיוחדת של ר' חיים
הראי"ה (ואף בנו הרצי"ה) רחשו כבוד רב כלפי גאונותם וצדקותם של ר' חיים וצאצאיו. ופעם כשהגאון ר' יוסף-דב סולובייצ'יק (נכדו של רבי חיים מבריסק), ביקר בארץ ונכנס אצל הראי"ה קוק, אמר הראי"ה אח"כ שדרך חשיבתו דומה לדרכו של סבו הגדול, והוא שמח שיש המשך לדרך הגאונית של המשפחה. באותו זמן היה הרב סולובייצ'יק בן כשלושים, ובעקבות זאת הלך הרצי"ה לשמוע שיעור שלו.
(וידוע שהגרי"ז – קרובו של ר' יוסף דב – התבטא: "הגרי"ד הוא הגאון הכי גדול בארה"ב!").
בקשר לר' חיים מבריסק אמר פעם הרצי"ה (בנו של מרן הראי"ה) ששתי דמויות מיוחדות היו בעולם התורה, האחד שצדקותו הסתירה את גאונותו, וזה היה ה'חפץ חיים'. והשני שגאונותו הסתירה את צדקותו, וזה היה רבי חיים מבריסק. (וכך גם מוסרים בשם ר' חיים עוזר גרודזינסקי שאמר כך).

מכתבו של ר' חיים לראי"ה
ממכתב שכתב רבי חיים מבריסק ביחד עם ה'חפץ חיים' לראי"ה קוק בשנת תרס"ח, בהיות הרב קוק בן 43, רב ביפו, אנו יכולים ללמוד על היחס החם שהיה בין גדולי עולם אלו לראי"ה. וכך פונים אליו שני גדולי הדור, שהיו מבוגרים מהרב קוק בכעשרים וחמש שנים:
"כבוד הרב הגאון המפורסם, סיני ועוקר הרים, צדיק בדרכיו, כבוד קדושת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א". הביטוי המיוחד 'צדיק בדרכיו' נכתב מתוך ההכרות האישית וההערכה הגדולה שהייתה לשני גדולי עולם ביחס לראי"ה.
במכתב הם מוסרים לו תרומה עבור התלמוד תורה ביפו, מעיזבון של אחד הנדיבים שנפטר (ושני גדולים אלו היו ממונים על ביצוע צוואתו וסידור כספיו) ['אגרות לראי"ה' אגרת לה. ועיי"ש אגרת מ"ה].

גם בנו של ר' חיים – הגאון רבי יצחק זאב מבריסק, שהיה מגדולי ומנהיגי היהדות החרדית, התייחס בכבוד רב ובהערכה עצומה כלפי הראי"ה. הגרי"ז היה מתנגד חריף לתנועה הציונית, והאשים אותה ברוב תחלואי העם היהודי באותם הימים, ואף את הרבנים התומכים בציונות ביקר בחריפות, אך עם כל קנאותו כיבד מאוד את מרן הראי"ה קוק והכיר בגדולתו, כפי שניתן לראות במכתביו, בהם הוא מכנה אותו: "פאר הדור", "תפארת ישראל" וכדומה. בסוף אחד ממכתביו הוא כותב: "הנני המכבד ומוקיר את רום הדרת גאונו בכל רגשי כבוד ויקר".
כמו כן היה מציע לאנשים שהיו זקוקים לרחמי שמים, ללכת להתברך אצל לגרי"מ חרל"פ (ראש ישיבת מרכז הרב) כדי שיתפלל עליהם. וכן היה שולח אנשים לר' אריה לוין, ושניהם היו תלמידים מובהקים של הראי"ה. ידוע גם שהעריך מאוד את הרב צבי יהודה, בנו יחידו של מרן הראי"ה, ואף התבטא כי הוא "ירא שמים מופלא".
גם הגאון רבי אברהם אלקנה שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, זכה להערכה רבה מצד הגרי"ז. וידוע כי שנה אחת התקרבו הימים הנוראים, ובמניינו המצומצם של הגרי"ז לא היה כהן שישא את כפיו. ביקש הגרי"ז מהג"ר אברהם שפירא שיואיל להשתתף בתפילתם, ולברכם בנשיאת כפיו. הרב שפירא נעתר לבקשתו, ומאותה שנה (למשך עשר שנים) הקפיד להתפלל במניינו של הגרי"ז בימים נוראים. לפני נשיאת הכפיים היה הגרי"ז נוטל את ידיו של הרב שפירא, כפי ההלכה שהלוי יטול ידיו של הכהן [מובא בספר 'אמרי שפר' עמ' ].

בספר 'עובדות והנהגות לבית בריסק' [ח"ג עמ' סב] כתוב כך:
"חובה להדגיש, כי למרות שרבנו מרן הגרי"ז ידע היטב כי השקפתם של גדולי תורה מסויימים על המדינה ושותפיה שונה מדעתו, וכמה פעמים היו ויכוחים נוקבים ביניהם בעניינים אלו, הדבר לא גרע כי הוא זה מחשיבותם וערכם הרם בעיניו.
וכסדר השרישו "בבית בריסק" בענין המלחמה על טהרת ההשקפה, שאין לנו שום דבר אישי כנגד גדולי ישראל שאינם דוגלים באותה שיטה.
מרן הגרי"ז זצ"ל הסביר פעם, כי יש להבין שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכשם שפרצופיהם אינם שוים, כך דעותיהם אינם שוות, ואי אפשר לפסול ולבטל לחלוטין את כל האנשים והרבנים שאינם כהשקפת "בית בריסק".
מחובתנו להשמיע את האמת [...] אך למרות הכל חייבים לנהוג בתלמידי חכמים בכבוד הראוי להם".
לאחר הקדמה חשובה זו, מובאים הסיפורים הבאים:
מרן הגרי"ז זצ"ל החשיב מאוד את הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל, ואמר עליו שהוא "עובד ה'", ובבואו לירושלים שלח את בניו לחזות באמירת שיר השירים שלו, בעש"ק לאחר חצות, מלובש בבגדי שבת קודש, שנאמרה מתוך דביקות נפלאה. וכן נהג הגרי"ז זצ"ל להזמין אותו דרך קבע לשמחותיו, והושיבו במזרח, וכשחלה רבי יעקב משה זצ"ל, הלך מרן הגרי"ז לבקרו".
ובספר 'בינו שנות דור ודור' להגר"ש דבליצקי שליט"א, (ובו סיפורים על כמה מגדולי ישראל ועל הנהגותיהם המיוחדות בקודש) יש פרק שלם על קדושתו המופלאה של הגרי"מ חרל"פ, ועל הנהגותיו במצוות ויראת שמים. בין השאר מצטט הגר"ש את הסיפורים הנ"ל, ומוסיף, כי בהלוויתו של הגרי"מ חרל"פ זצוק"ל, בין ההמונים שבאו לחלוק לצדיק את כבודו האחרון, היה גם הגרי"ז זצ"ל.