למה אני לא 'מתחבר' ללימוד גמרא?

סקר שנערך בכמה ישיבות תיכוניות חשף ממצא מדהים: המקצוע השנוא ביותר אחרי ספרות, הוא – תאמינו או לא... גמרא.
מפקח של משרד החינוך נכנס באחד הערבים לישיבה תיכונית ידועה באזור המרכז, כדי להתרשם ממה שקורה שם. בצעד בוטח הוא עשה את דרכו לבית המדרש כדי לערוך שם ביקורת פתע, וסקר בעיניים הבוחנות את המתרחש.
הוא קיבל הלם.
לפי הרשימות היו אמורים להיות שם שלוש מאות וחמישים תלמידים מכיתות ט' עד יב'.
בפועל היו... שבעים.
לפני כעשרה (!) מהם הייתה מונחת גמרא.
בואו נחסוך מעצמינו את השאלה המביכה כמה מתוכם באמת למדו ממנה...

למוחות הלמדניים שביניכם שחשבו לתרץ מיד שזה היה יום חמישי, ובדיוק היה משחק מכריע של מכבי ת"א בליגה האירופית, צר לי לומר אבל – לא!
זה היה סתם יום שני רגיל לגמרי.

וכאן שואלים כולם את שאלת מיליון הדולר - איך זה יכול להיות?
הרי כל כך הרבה משקיעים בגמרא! שיעורים, סדרים, דפי עבודה, ומה לא? הרמי"ם יוצאים מגדרם ועושים מאמצים עילאיים. מטכסים עצה, ורוקחים תחבולות כיצד להאהיב את הגמרא על תלמידיהם, ו...כלום?
איפה הטעות? למה זה לא הולך? למה כל כך הרבה חבר'ה 'שונאים' (סליחה על הביטוי) גמרא? מה הסיבה שכל כך הרבה בחורים טובים שלומדים בישיבות תיכוניות מצוינות, פשוט לא מתחברים ללימוד גמרא, ומנצלים כל הזדמנות כדי להתחמק מסדר או משיעור?

תשובות ישנן רבות.
וכך גם הצעות לפיתרון.
הבעיה היא שכל זה לא מְסַפֵק ולא משכנע.

יש שיגידו:
"הגמרא כתובה בארמית".
נכון מאוד.
אבל גם שיעורי אנגלית הם לא בדיוק בעברית, וכל אחד יודע שהרבה יותר קשה להוציא 5 יחידות באנגלית, מלהבין כמות מצומצמת למדי של כמה משפטים בסיסיים בארמית (שאם נודה על האמת - די דומה לעברית).
ובכל זאת, עובדה היא שהרבה יותר מצליחים באנגלית מאשר בגמרא!

יש שיגידו:
"זה קשה".
נכון מאוד.
אבל גם 5 יחידות מתמטיקה ופיזיקה זה לא קל. איך יכול להיות שאנשים שיש להם ראש לדברים הללו, פתאום כשמגיעים לגמרא נהיים 'סתומים' לגמרי?

יש שיגידו:
"החומר לא מעניין".
אתם יודעים מה, בואו ונניח שגם זה נכון (אם כי תרשו לי להטיל ספק בכך שפתרון אינדוקציות והוצאת אינטגרלים של משוואת ריבועיות עם שלושה נעלמים או סיפורים על המלחמה בין בית תלמי לבית סלווקוס ועל כיבושי הממלוכים בצפון אפריקה, מרתקים יותר את רוב האנשים. ובכל זאת עובדה היא שיותר תלמידים 'מוצאים' שם את עצמם מאשר בשיעורי הגמרא).
לאור ההנחה הזו קמו כל מיני רמי"ם וניסו ללמד סוגיות 'מעניינות' ו'אקטואליות' יותר:
'תינוק עם שני ראשים', 'סלמנדרה', 'משולש ברמודה בגמרא' ועוד ועוד.
העניין הוא שלא ראינו שאצל אלו שלמדו באופן הזה האהבה לגמרא שגשגה יותר, והתלמידים הרגישו יותר מחוברים אליה.

אפשר היה להמשיך כך עוד ועוד, אבל נדמה לי שהעיקרון מובן.
שערי תירוצים לא ננעלו, וכל המרבה הרי זה משובח אבל הבעיה בעינה עומדת - וגמרא מה תהא עליה?
____________________________

האמת הכואבת היא שאנחנו פשוט מחפשים במקום הלא נכון.
כל הסיבות שהזכרנו קודם ועוד הרבה אחרות הן נכונות, אבל היה אפשר להתגבר על הכול אם לא הייתה הבעיה העיקרית שהיא האשם המרכזי בכל הצרות.
הסיבה לכך שהתלמידים לא מתחברים ללימוד גמרא היא שהלב שלהם נמצא במקום אחר לגמרי. כל מי שזכה לטעום פעם אחת באמת טעם של לימוד תורה אמיתי (וגמרא בכלל זה) יודע שזה לא רק עניין 'אינטלקטואלי'. זה חיבור לרוח אחרת לגמרי, אטמוספירה שונה. חיבור שדורש מעוד חלקים באישיות של האדם לקחת חלק בלימוד. שגם הנפש תהיה מחוברת לזה ולא רק השכל. והבעיה היא שרוב בני הנוער חיים קרועים בין שני עולמות. מצד אחד בישיבות ובאולפנות מחנכים אותם (מנסים לפחות...) ליראת שמים, לאהבת תורה, לקיום מצוות וכל מה שקשור לזה. אבל מצד שני – הם נטועים עמוק בעולם אחר לגמרי. עולם שהמרחק שלו מִקוֹדֶש וּמִטַהֲרָה רחוק כרחוק מזרח ממערב. עולם של טלוויזיה וסרטים, אינטרנט וכבלים. עולם שגיבוריו הם אלילי ספורט וזמר. עולם שדעתם של דוגמניות ושחקנים נשמעת ונערצת יותר מדבריהם של אנשי רוח והוגים (שלא לדבר על רבנים...). עולם שֶׁשָׂם במוקד לא את רצון ה' וערכים של קודש ואידיאליות, אלא את האדם בקטנותו, כסף, הצלחה אישית, יצרים, תאוות וסתם הבלים.
המשנה במסכת אבות מונה ארבעים ושמונה דברים (מידות, תכונות) שהתורה נקנית בהם. הבעיה היא שהיום נער ממוצע בן 16 ניגש אל הגמרא עם ארבעים ושמונה דברים שהתורה לא נקנית בהם. הוא בא חסום לגמרי. הלב והמוח שלו ספגו אל תוכם כל כך הרבה טומאה שמופצצת אליו מכל עבר שאין סיכוי לחיבור אמיתי לתכנים של קודש.
וכאן האמת הכואבת חייבת להיאמר -
בחור שיחזור מהישיבה התיכונית בתום יום לימודים לביתו ויבלה את הערב בצפייה של שעתיים-שלוש בטלוויזיה או ילך לסרט עם חבר (שלא לדבר על חברה...) – הסיכוי שלו להתחבר למחרת בבוקר להוויות אביי ורבא שואף לאפס. ואפילו הסוגייא תהיה אקטואלית ומרתקת ככל שתהיה, אין מה לעשות, זה פשוט לא מתחבר!
נער בן 16 שלא שומר על עצמו כשהוא הולך ברחוב ומרשה למראות מקולקלים לטמא את העיניים והנפש שלו – איך הוא מצפה לעמוד אחר כך מול הקב"ה ושהתפילה תפרוץ ממעמקי נשמתו ותסחוף את כולו? איך הוא מצפה לזכות לעבודת ה' בדביקות, לתחושה של התלהבות והתרוממות רוח בשמחת תורה או בשירת זמירות שבת? תגידו מה שתגידו זה פשוט לא נדבק אחד לשני!
מי שנותן לעצמו להיסחף לעולם בו מה שמעניין אותו יותר מכל זה מה תהיה התוצאה במפגש (הגורלי!) בין בית"ר ירושלים להפועל חיפה והאם יש סיכוי שמכבי ת"א אכן תעפיל ל'פיינל פור', מי שיודע לספר על אבי נמני או עודד קטש יותר מאשר על הגאון מוילנא או על רש"י, מי שיודע לצטט את שירי סאבלימינל והצל, שרית חדד או שלמה ארצי יותר מאשר את דוד המלך או ר' יהודה הלוי – למה שבכלל יעניין אותו מה שכתוב במסילת ישרים, בכוזרי או בספר תהלים?
מי שמרשה לעצמו לקרוא בכל מיני עיתונים, לגלוש בכל מיני אתרים באינטרנט, להאזין למוסיקה מסוגים מסוימים – איך אפשר שהוא ירגיש אחר כך טוב ושלם עם עולם של תורה ומצוות, של טהרה וקדושה, של רוחניות ורצון להתקרב לה'?!
_________________________________
מה הפתרון, אתם שואלים?
האמת היא שאני לא יודע. לא התחייבתי להציג פתרונות, ואני לא חושב שיש פתרון קל לעניין.
אך לפני הכול אנחנו חייבים להכיר את הבעיה ולהיות מודעים לה. אסור לנו לטייח ולהמשיך לחפש את השקל שאבד לנו מתחת הפנס רק כי שם יש אור.
וחשוב להבהיר דבר נוסף. אין ספק שמעבר לסיבות שנמנו לעיל ישנם דברים נוספים. למה אני מתכוון?
למשל המסר שמשדרים ההורים (וחלק מן המורים).
כל אחד יודע שאם המחנך יאמר באסיפת ההורים לזוג שיושב לפניו ומאזין בקשב רב להישגים הלימודיים של יורש העצר שלהם, שלבנם היקר יש חולשה מסויימת בגמרא ובאנגלית, הרי ברור שעד למוחרת בערב כבר יהיה לו מורה פרטי ל... (ניחשתם נכון) – אנגלית! ואת ההערכה מההורים (ומהסביבה) הוא יקבל על כך שהוא בהקבצת 5 יחידות מתמטיקה/אנגלית/פיזיקה, ולא על ידיעותיו והשגיו בלימודי הגמרא.
כל אחד גם יודע שאם הכיתה צריכה לצאת ליום עיון ב"יד ושם" או לסיור בחיק הטבע לכבוד ט"ו בשבט – ייאלצו לבטל כמובן את לימודי הגמרא שעל הבוקר, ולא, חלילה וחס (!), את שיעורי המתמטיקה או האזרחות שאחר הצהריים...
ועכשיו תגידו אתם איזה מסר אמור תלמיד לקבל מהתנהגות כזו?

ועוד דבר שחשוב להבהיר, והפעם מכיוון התלמיד. זה לא שאני חושב שברור לכל תיכוניסט מהי תורה, מה הערך והמשמעות שלה לגבינו באופן כללי ובדור הזה בפרט, מה עניינה של הגמרא ומדוע היא כל כך חשובה.
ממש ממש לא!
אצל רוב החבר'ה הנושאים האלו עמומים למדי ולעיתים מתמצים בדקלום של כמה סיסמאות כלליות שקשה להזדהות איתן.
אך אפילו אם לא זה היה המצב, ולכל תלמיד היה ברור בכל ליבו ונפשו מהי התורה ולמה היא נשמת חיינו, אם הוא ימשיך להיות מחובר בחבל הטבור שלו אל כל התרבות המקולקלת ולינוק ממנה את כל המסרים והרעיונות שהיא מזרימה – במודע ובתת מודע – מה הסיכוי שלו להצליח ללמוד תורה, להתפלל כמו שצריך או לעבוד את ה' באמת?

וזה מוביל אותנו לדבר השני –
כל אחד שהגמרא חשובה לו, שהתפילה חשובה לו, שעבודת ה' והקשר איתו חשוב לו, יצטרך לעשות חשבון נפש נוקב שיוביל אולי לקבלת החלטות קשות. החלטות שידרשו ממנו גבורה ואומץ. החלטות שלפחות בהתחלה יהיה קשה לעמוד בהן והוא יצטרך הרבה נחישות בשביל זה. אבל אני לא רואה שום דרך אחרת. אי אפשר להמשיך לשקר לעצמנו ולהתעקש לחיות בשני עולמות סותרים. זה רק יוצר אנשים מתוסכלים שממשיכים לקיים תורה ומצוות, כי הם מאמינים (ברמה זו או אחרת) שזו הדרך הנכונה, אך מצד שני מרגישים אומללים ומסכנים על 'החיים הטובים' שהם מפסידים כביכול. מקנאים בבני גילם החילונים (וגם אם הם לא יודו בזה בפה, ההרגשה הזו מתגנבת ללב ומחלחלת פנימה) על זה שלהם מותר, כביכול, הכול, ואילו לנו - הדתיים, הכול אסור ואנחנו מוגבלים על כל צעד ושעל. כואב לראות כל כך הרבה צעירים שפשוט מתעללים בעצמם. ממשיכים לצרוך את כל התרבות המקולקלת והטמאה (ומי שאומר שעליו זה לא משפיע לרעה – פשוט משקר לעצמו), ואחר כך סובלים מכאב בטן כשהרעל הזה מחלחל אל תוך נפשם פנימה ולא מאפשר להם לחיות בצורה שלימה עם הדרך של התורה והאמונה שהם הולכים בה.

לסיום אומר משהו שאולי לא נעים לשמוע, אבל אני חושב שראוי שכל אחד יחשוב עליו ברצינות.
אולי בעניין הזה דווקא החרדים צדקו.
כשהם הכריזו שטלוויזיה זה דבר טמא שלא יעבור את סף ביתם, אצלינו דיברו על 'התקדמות' ועל 'פתיחות' והתייחסו אליהם בזלזול ובהתנשאות. אלא שתחת המסווה של כל המילים היפות האלו, אנשים הכניסו אל תוך ביתם (ונפשם, וחמור מזה – נפש ילדיהם) את כל התועבה והטומאה שבעולם. אם פעם לעבור עבירות מסויימות היה דבר מסובך שצריך להשקיע בו, היום בהקלקת עכבר אתה יכול להגיע למקומות האפלים והטמאים ביותר. דברים שפעם הקרינו בטלוויזיה בשעות לילה מאוחרות עם סימון 'למבוגרים בלבד', מראים היום לכל ילד וילדה אחרי שהם חוזרים מכיתה ג' בבית הספר היסודי.
שמישהו יסביר לי בבקשה מה יעזרו כל ההסברים שניתן לאחרים ולעצמינו בנושא צניעות ואיסור נגיעה, ומה יועילו כל הפעולות שיעבירו בסניף בעניין, אם אחר כך הולכים ומדליקים את הטלוויזיה, וכל מה שאמרת שזה רע, ואסור ולא מתאים, אתה רואה בצורה כל כך גלויה ומגרה ומעניינת?
האם אנחנו לא יורים לעצמינו ברגל כשאנחנו ממשיכים לצרוך במלוא המרץ תרבות שמנוגדת בכל כך הרבה דברים לכל מה שאנחנו מאמינים בו? האם אנחנו לא הורסים במו ידינו ברגעים ספורים את הבניין שאנחנו מתאמצים לבנות משך שעות ארוכות?
___________________________________

"ויגש אליהו אל כל העם ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?! אם ה' האלוהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו! ולא ענו העם אותו דבר" (מלכים א',יז',כא' ).



- כל מי שקרא את הדברים, ומזדהה עם הבעיה המוצגת מוזמן לשתף עוד אנשים בעניין – הדפיסו את המאמר ותלו אותו בכיתה, בסניף, ערכו על זה דיון, שלחו לחברים והפיצו הלאה. אם יהיו תגובות והערות – נשמח מאוד אם תשתפו גם אותנו!

לאתר חברים מקשיבים