אין אפוטרופוס לאריות

מבשרך אל תתעלם

התפרסם בעיתון

קוד התנהגות חרדי למקומות עבודה ורבני הציונות הדתית התבקשו, מתוך קנאה בולטת, להתייחס לקובץ ההוראות הזה. אין ספק שעבודה משותפת של גברים ונשים טעונה זהירות, ויחסי עבודה עלולים להידרדר במהירות ליחסי קרבה, הטרדה מינית וניצול מיני. כללים אלה צריכים לחול לא רק על מקומות עבודה, אלא גם על הקהילה, וצריך להרחיבם למושב, לקיבוץ, למתפללי בית כנסת עירוני. ומה עם שכנים, משפחות ידידים וחברים, האם מותר להתעניין בשלומם? להזמין אותם לאכול ארוחות משותפות? האם במסגרת מצומצמת כזו מותר לנשים להביע את דעתן על בעיות השעה, או שעליהן להסתודד בקצה השולחן ולדבר על בעיות נשים?
אין אפוטרופוס לעריות נאמר גם על אנשים יראי שמיים, ברור אפוא שצריך כל אדם לדקדק בהלכות ייחוד וצניעות, כדי שיישמר מפני כל דבר רע. אלא שהקוד החרדי אינו גבול אישי שכל אחד מציב לעצמו בהתאם לנסיבות, אלא הרחקות נוספות, בהן מבקשים לחייב את כל הציבור. ראוי אפוא להעיר על יסודותיו של הקוד הזה.

א. דין וחסד
הקוד החרדי מזכיר לי סיפור עתיק שראוי לנו ללמוד ממנו: "בימיו של ר’ תנחומא היו ישראל צריכים לגשם. באו אצלו ואמרו לו: רבי, גזור תענית שירד גשם. גזר תענית פעם ראשונה ושנייה ולא ירדו גשמים. פעם שלישית קם ודרש, אמר להם: כולם יחלקו במצוות צדקה. קם איש אחד ולקח מה שהיה לו בביתו ויצא לחלקו, פגש את גרושתו. אמרה לו: זכה במצווה בי, שמן היום שיצאתי מביתך לא ראיתי טובה. כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה, על שום, ומבשרך לא תתעלם. ראה אותו איש אחד, עלה ואמר לו לר’ תנחומא: רבי אתה כאן ועברה כאן! אמר לו: מה ראית? אמר לו: ראיתי איש פלוני מדבר עם גרושתו ולא עוד אלא שנתן לה מעות, אילולי היה חשוד עליה לא היה נותן לה. שלח ר’ תנחומא והביאו ואמר לו: יודע אתה שהעולם מצטער והבריות עומדות בצער והלכת ושוחחת עם גרושתך ונתת לה מעות?! סיפר לו המעשה ואמר: ולא כך דרשת ומבשרך לא תתעלם? באותה שעה הגביה ר’ תנחום פניו לשמים ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה אם זה שהוא בשר ודם ואכזרי ולא היו עליו מזונותיה נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו, שאנו בני בניך, בני אברהם יצחק ויעקב ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים! באותה שעה ירדו גשמים ונתרווח העולם" (מתורגם מויקרא רבתי ל"ד י"ד וירושלמי כתובות ס"ב ב).
בסיפור הזה מופיעות שתי תפיסות דתיות, האחת פורמליסטית, שיש לה מין קוד חרדי, המדקדק בכל שינוי וחריגה מגדרי הצניעות ורואה בהם עבירה חמורה ומרוב חשש היא מבקשת להעמיד משטרת צניעות שתמנע זאת. הבעל עמד כאן מול התפיסה המסגרתית המוחצנת הזאת, תפס את מצוות החסד באופן פנימי, אמיתי, התעלם מן הדימוי החיצוני של המעשה ועשה חסד עם גרושתו.
לאמיתו של דבר הכל מפורש כבר בנבואת ישעיהו (נ"ח מתוך ג-ח): "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת". הסיפור של רבי תנחומא מלביש את דברי הנביא בצבעים חיים, אלא שעולה ממנו ביקורת גם על ר’ תנחומא עצמו, גם הוא חטא מעט. בהתחלה הוא נתפס לתענית, לריטואל שבין אדם למקום, ורק משלא הועילה התענית החליף אותה במצוות החסד שבין אדם לחבירו. דרכה של תורה הוא התיקון המוסרי האישי, היא לא מבקשת את צערו וייסוריו של העשיר שלא הכניס אוכל לפיו ביום הצום, אלא שיכניס את האוכל לפיהם של הרעבים.

ב. צריך להיות בן אדם
ההוראות הללו כפי שנכתבו הן ניסיון לרבע את המעגל, מתקני הקוד צריכים להחליט, אם הם בטוחים שהעסקת נשים מביאה לחטא, אזי אסור לתת למצוקת הפרנסה להטות אותנו מן האמת וצריך פשוט לומר: "אסור להעסיק נשים!". במפעל קטן, בחנות או במשרד כמעט מן הנמנעות שיישמרו הכללים הללו. ואם אין המצב כה גרוע, על מה המהומה? מדוע לא נסמוך על האנשים שיישמרו על עצמם.
הקוד הזה איננו ההלכה אלא הוספת סייגים וגזירות מתחום הדמדומים. אילו נהג משה רבנו על פיו לא היה מציל את בנות יתרו מיד הרועים. אלישע לא היה שואל בשלום השונמית, ובועז לא היה מדבר עם רות ונותן לה לאכול מן הקלי, לטבול את הלחם בחומץ ולשתות מן המים ששאבו הנערים. שמענו כיצד נהג בדורנו ר’ אריה לוין לבקר כל שבוע את הרבנית הרצוג במשך שנים רבות כדי לפרוס בשלומה ולעודדה, כפי שעשה גם לאלמנות אחרות.
אמנם אין מותנינו מגיעה לאצבעם הקטנה של הגדולים הללו ואיננו רשאים לחקות אותם, אולם עלינו ללמוד מהם שצריך להיות גם "מענטש". "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" (קהלת ז’ טז-יז), הכל צריך להיות במידה, במשקל ובמשורה, שלא לגדוש את הסאה, כי החומרא הזאת היא קולא בצידה האחר

ג. כבוד האישה
החברה החילונית היא חברה מפלרטטת. גברים משחרים לטרף ונשים מבקשות למשוך תשומת לב לא רק בתוקף אישיותן אלא גם בהופעתן החיצונית, באמצעות גופן. בכל קשר תמים עלולות להיות גם כוונות מיניות, תמיד קיימת קריצה וחשמל מיני טעון באוויר. הדרך היחידה לברוח מיחסים קלוקלים כאלה, היא להתרחק מהם אל הקצה הנגדי, ליצור אדישות מינית מוחלטת, שיהיו "דמיין עלייכו ככשורא (דומות עליכם כקורות עץ)". שמירת הלכות הצניעות מנטרלת את הצד הגופני, המיני, עד שרב אחא יכול היה להרכיב את הכלה על כתפו בלי לחוש שום דבר.
אולם הציבור החרדי מבין את ה"כשורא" באופן קיצוני מאד, לא רק במשמעות של כיסוי הגוף והרחקת כל דימוי מיני, אלא שלילת האישה כאישיות והפיכתה לקורה לכל דבר. מתוך תפיסה זו התירו ברשימת ההנהגות לשבח עבודה שנעשתה על ידי האישה אבל חלילה לא אותה ואת כשרונותיה. שללו מן האישה את שמה, גם בהזמנות נכתב רק "פלוני ורעייתו". נאחזים בנימוס אירופאי ישן, שאבד עליו הכלח, ומרחיבים את מה שאמרו חכמים על רחב, שבשמה יש כוח לרגש ריגוש מיני, לכל אישה. צריך להישמר מצדקנות אטומה התובעת מאישה הרה לצאת ממקומה ליד נהג המונית לבני ברק ולהישאר בתחנה, כי לא נשאר לה מקום באחורי המונית.
הציבור הציוני הדתי לא יכול לייבא אליו את ההנחיות הללו. מעמד האישה אצלנו שונה לחלוטין, היא אינה עוסקת רק במשק ביתה, בידה ללמוד, לתרום, לעסוק בשטחים מגוונים ואנחנו מתברכים בחיזוק השפעתה על חיי הקהילה. אמותינו נשאו בעול בטבעיות מבלי שיהיו להם הכלים הרוחניים לעשות זאת. נשינו עולות עליהן מבחינה זו כמה מונים ובנותינו צועדות עוד קדימה, וגם אם איננו שלמים עם כל התופעות הנובעות מכך, עצם ההתפתחות הזאת מבורכת, ולרבני הציונות הדתית בודאי אין כוונה להחזיר את נשינו ובנותינו אל המטבח ולנעול אותן שם. איננו חיים על הירח, אלא עוסקים ביישומה של ההלכה בתוך המציאות הקיימת.
משום כך צריך להבחין בין עיקרי ההלכה, הנוגעים בעיקר לקרבה פיזית או קרוב דעת וקלות ראש, לגבן "אין עצה ואין תבונה נגד ה’", לבין מוסכמות חברתיות והרחקות שלא תמיד הן אפשריות היום.
את הכלל קבעו כבר הראשונים: "הכל כפי מה שהאדם מכיר  בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה. ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של  אשה אסור, כדאיתא במסי ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא  כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול  בשלום  אשת  איש. אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן" (ריטב"א סוף מסכת קדושין). אנו העניים בדעת ובמידות מצווים להיזהר יותר, אבל מצווים גם כן על "הווה מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה", שההרחקה המצילה אותנו מן העבירה לא תביא אותנו לאבק סדומיות, לביזוי האישה, רמיסתה והרחקתה ממעגל החיים. והחכם עיניו בראשו להבחין מתי הדברים נעשים לשם שמים, בכובד ראש ובזהירות, מתוך הערכה וכבוד ומתי מוסווית בתוכם יצריות וחיבה אישית.

ד. אל תביאני לידי ניסיון
אורח החיים החרדי מבוסס על עיקרון יסוד, "אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". עדיף לאדם לעצב את חייו מראש באופן כזה שלא ייתקל בניסיונות. הוא גר בתוך חברה סגורה, לבוש באופן שמבדל אותו, לא נתקל בנשים שלא במסגרת המשפחה וסופו ניצל מדינה של גהינום. משול הדבר למין סרט נע שהאדם בוחר לעלות עליו כדי שיובילו כבר מעצמו אל היעד. זו החלטה מודעת לוותר על עצם הכניסה למעגל החיים במדינה, מתוך החשש שהבנים לא יישארו בדיוק במתכונת הוריהם.
אלא שיש פה גם אשליה. האדם הוא בעל בחירה, כל חייו הם התמודדות מתמדת, הוא יכול בבחירתו הטובה לצמצם את היקפן, להעתיק את נקודת הכובד מהתמודדויות חיצוניות קיצוניות לאחרות מינוריות ופנימיות יותר, אבל לעולם לא יבטל אותן כליל, היצר הרע חי ונושם למרבית הפלא גם בבני ברק.
אנחנו לא רודפים אחרי הניסיונות ולא מבקשים אותם, אולם אנו מבינים שלעיתים המחיר העצום שצריך לשלם על ההתחמקות המוחלטת מן הניסיון כבר גדול מן הניסיון עצמו. איננו רואים במציאות ניגוד כה מוחלט לאמונתנו או איום מפחיד, בנינו משרתים במערכות הביטחון, המדע והכלכלה, בתפקידים הכרוכים בקשיים, ואף על פי שישנם כישלונות, בדרך כלל הם עומדים בהצלחה בניסיונות כאלה יום יום, ולמרות ההבדלים והשינויים הבין-דוריים, דור לדור יביע אומר. 
בחברה פתוחה כשלנו אין שום דבר שאיננו עומד לביקורת ומבחן, גם המשמעת ההלכתית אינה מובנת מאליה אצלנו, אבל מי שקיבל על עצמו להגשימה כל יום בתוך המציאות הקשה, קדוש יאמר לו. הוא איננו חסין מפני ניסיונות חדשים, אבל לומד להכיר את עצמו ויודע את גבול כוחו. די לנו אפוא במה שכתוב, תוספת של גזירות תלושות המנותקות מן המציאות תגרום לרובנו דחייה והתנגדות קשה.

ה. סולם העדיפויות
על המסמך שצוטט בהצופה חתומים רבנים חשובים, אולם ספק רב אם הם גם יזמו את הוצאתו. מסתבר שכמו ברוב העניינים קמו כמה אברכים ומצאו להם בקעה להתגדר בה, הם רשמו את ההנחיות הללו והחתימו עליהן את הרבנים, וכי מי לא יחתום על הוראות שמבקשות לשמור על הצניעות, ולמנוע ממכשול?
אלא שכך נקבעים סדרי העדיפויות של חיינו הדתיים. מעולם לא הציבו הרבנים לפני הציבור הדתי את רשימת המשימות המוטלות עליו לפי סדר חשיבותן, אלא קוזאקים עמי ארצות הכתיבו לו את מאבקיו. "אתרא קדישא" החליטה שניתוחי מתים ושמירת קברים היא הדבר שצריך להילחם עליו בשעה זו, ומי מן הרבנים יגיד שלא צריך לקנא לכבוד המת? כך הפך האיסור הזה, הקטן והאחרון ברשימה, לערך הנעלה ביותר ביהדות. והכסף שהושקע בתיקון הכבישים מן הטומאה (גם כאשר אין כל הוכחה שמדובר בקברים יהודיים) הופקע מן ה"כוללים" שניתן היה להקים בו, או מן הרעבים והחולים שאת נפשם ניתן היה להציל ממוות.
השבוע החלו הפגנות בכביש בר-אילן. לא הייתה פה החלטה רבנית מודעת שעכשיו הזמן להילחם על השבת, אלא כמה בריונים יצאו לשם ביוזמת עצמם. אבל "חבר אני לכל אשר ייראוך", ומי מסכים עם דריסת השבת בבר-אילן?
אותם רבנים החתומים על הוראות הצניעות חתמו גם על החרמת הקלנועית (כסא גלגלים חשמלי) בבני ברק. הקלנועית היא כלי חיוני לאיכות חייהם של זקנים, נכים וחולים, כדי שיוכלו לנוע ממקום למקום ולתפקד. ההלכה קובעת שלא גזרו על איסור דרבנן אצל חולה, והקלנועית מונעת בגרמא על ידי בטריה חשמלית הפועלת כל הזמן, שיש בו איסור דרבנן ולמטה מזה. גם את הגזירה הזאת המציאו בודאי קוזאקים שלא יכלו לתאר לעצמם את בני ברק כשזקנים וזקנות נוסעים חלילה בקלנועיות ברחובותיה, ושמא יהיו גם בריאים שישתמשו בהמצאה הזאת. הרבנים הצטרפו כמובן ואמרו ש"זה חילול שבת גמור!!!". ומה יהיה על קיצור ימיהם של הזקנים והנכים?

מתוך אתר מוריה- http://www.moriya.org.il