היש אורות בסדום?
הרב יחזקאל פרנקלי חשוון, תשסה25/10/2004אחד האירועים המביכים ביותר בתורה הוא סיפור לוט ובנותיו... מדוע התורה "מביכה" אותנו עם הסיפור הזה ומה משמעותו לדורנו?
מבוכה
אחד מן האירועים המביכים בחושפנותם שהתורה מתארת הינו מעשה בנות לוט ואביהן. הללו שהרו לו, תכננו את מעשה גילוי העריות שלהן בקור רוח, שלב אחר שלב. נראה שלולי התורה היתה מספרת זאת ספק אם מעצמנו היינו מעלים בדמיוננו מעשה נורא שכזה. גם במעשה יהודה ותמר כלתו שהרתה לו מותירה אותנו התורה מתקשים מול מה שנראה כסיפור דברים תמוהים שהצנעה יפה להם.
מדוע עוסקת התורה במעשים כאלו? למה בכלל קורים מקרים מעין אלו בין דמויות המפתח של התורה?
ושתי עובדות מכבידות יותר את משקל התמיהה:
למרות הטלת דופי נמרץ במעשה ובעושיו, בכל זאת מצאו חז"ל נקודת שבח מסויימת בבנות לוט, על מידת הזריזות שהיתה להן, כי חשבו את הדבר למצווה: 'בשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות' (נזיר דף כ"ג), והעובדה השניה היא שחכמינו אמרו שתוצאת הריון נפשע זה היתה שדורות רבים אחר כך יצאה לעולם נשמת דוד המלך, מצאצאיה של רות המואביה – בת מואב שקרוי כך על שם שבא מאב, מלוט אביה של יולדתו. גם האירוע הבעייתי של יהודה ותמר נעשה 'שותף' היסטורי ללידתו של דוד.
והנה מוקצנת עוד יותר הבעייתיות שבסיפור, שהרי למדנו שיש חיוב במעשה ובאחריתו ההיסטורית.
העומק שבמורכבות
אותם המנתקים את העולם וההתרחשויות שבו מבורא העולם, קל להם גם להפריד את התורה מאחדותה הקדושה. להם אין צורך להעמיק בנושא שלנו – 'כך קרה. מקרה' יפטירו. אבל האמון על בקשת האחדות יודע שדבר ה' אחד הוא במעמק סיפורי התורה כמו גם בחיים. גילוייו המעשיים של דבר ה' הינם רבים, מגוונים ואכן לעיתים אף נפתלים, אך כולם זורמים אל אותו שגב עתידי – 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'.
בקריאה מעמיקה, רחבה, של פרשה עדינה שכזו, אנו למדים על דרכי היבנותה של האחדות המורכבת, הכוללת גם טוב ורע גם אור וחושך - שכולם משמשים את הרצון העליון המתחתר במעמקים, כדרך מים שקטים, אל יעדם, אל מעייני הישועה.
וכך, גם בסדום ונוראותיה, גם בה טמונים אורות, ואין שום ניצוץ אור שיישכח ולא ייחשף מהחושך בו נבלע. אלא ש'אורות דסדום' בוקעים לעצמם דרך אל המציאות באופן סדומי של גילוי עריות – אך האורות כולם יצֹא יֵצאו.
והשאלות הפשוטות, המתבקשות, 'וכי לא יכלו האורות לצאת אלא בכך', 'וכי אורו של דוד לא יכול היה להאיר בדרך יותר נשגבת', שאלות יסוד אלו הן המביאות להעמקת התובנות של דרכי הקדושה.
'אורות מאופל אמר ויהי'
לולי המהלך המעוות, 'תוצרת' סדום ונערותיה, יכול היה האדם המאמין להגיע לחשוב שדרכי הפעולה של הקב"ה לתיקון המציאות יכולות להיות רק על ידי הטוב והקדושה, והרע וכל אשר עמו הרי הוא מוקצה מחמת מיאוס. אכן, בעקרון, ודאי שכך הוא. על פי רוב – זוהי דרך המלך. אלא שמכך אין להגיע למסקנה שאין לה' יכולת להשתמש גם בצינורות עקלקלים לתיקון המציאות. הסכנה האמונית הגלומה באופן חשיבה כזה היא רבה, ונציין כדוגמא רק זאת שאין 'להגביל' את ה' בגבולות 'מתוצרת מחשבתנו' ואין ל'הפקיע' את הרע מחוץ לשלטון ה', כדברי המשנה: "הָאוֹמֵר יְבָרְכוּךָ טוֹבִים, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת" 'לפי שהשם יתברך מברכים אותו טובים ורעים' (רמב"ם על המשנה, מגילה פ"ד)
אכן, דרך הנהגה זו שמורה רק למלכו של עולם. מקולקלים כמו השבתאים למיניהם הפכו את הבדיעבד ללכתחילה, כדי ל'רדת אל הרע ולהעלות ניצוצות', אבל הם אבדו ואינם עוד, ומי ירחם על נשמתם שנפלה בעצמה לאותן מחשכים.
יהודי של שולחן ערוך אינו ממציא תורה. כל מצווה, תפילה, תלמוד תורה או הישמרות מעבירה מעבירים את הרע מן העולם ומפיקים אורות ממחשכיו בדרך המדוייקת ביותר, הדרך של 'המדעים המדוייקים' שנקראת הלכה.
וספורי התורה מחנכים אותנו לאמונה עמוקה היודעת להיות תמימה גם כשמאורעות גדולים באים למציאות בדרכים ש'נדמה לנו שאנחנו היינו עושים זאת טוב יותר'. נדמה לנו.
בעניין זה לימדנו רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל תורה עמוקה על הפסוק 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'. לכאורה 'המשחק מכור מראש', ברור שה' יצליח ומה 'החכמה' בכלל? אלא שהכוונה היא ש'עצת ה' תקום' גם בדרך שסללו הרשעים בניגוד לרצון ה'. גם מעשים מעוותים יובילו את העולם לתיקונו. וכך גם לימינו אלה. למדנו מרבינו הגר"א, שלעת גאולה, כש'עת צרה היא ליעקב – ממנה יוושע', מהצרה עצמה צומחת הישועה.
ואמונה שלמה ש'מלכותו בכל משלה' ו'אין עוד מלבדו' יכולה להמתיק את הדינים מעלינו ולהאיר אורות גם מכל המחשכים.
לע"נ הורי האהובים
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
נכתב עבור העלון "ביום השביעי", עלון בתי הכנסת של העיתון "בשבע".
