בערב יוה"כ, נפלה פצצת מרגמה בישוב שלי (אח"כ הסתבר שהפצצה הרגה את השכנה שלנו, תפארת הי"ד). לא הספקנו להיכנס למרחב מוגן, ולפתע שמענו "בום" חזק במיוחד, מלווה ברעש של שברים ותמונות שנפלו מהקיר. הבנו שהפעם הפצמ"ר קרוב...

prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

נכנסתי לחדר של אחי ולפתע הבנתי שאם הוא היה עדיין ישן, הוא חלילה לא היה קם יותר לעולם.

כל החדר היה מלא בחול, אבק, זיתים שעפו מהעץ, וגם ברסיסים לא מעטים. הרסיסים קרעו את הרשת ואת התריס, ופגעו בעיקר בתקרה ובקיר שממול. רסיס אחד פגע בספר של הרב גורן, כמה מהם הרסו את הפסיפס שסבא שלי הכין, וגם המיטה של אחי התמלאה רסיסים. 

כל הישוב עלה לרגל ובירך אותנו ב"ברוכים הבאים למועדון". אחרי שניקינו, ואחרי ביקור המשטרה והצלמים, הגיע זמן סעודה מפסקת. ישבנו כל המשפחה והרגשנו שקיבלנו ד"ש מה', מסר כזה שלא יכול שלא לעורר אותך...

מיותר לציין איזו תפילה הייתה לנו ביוה"כ. בעקבות מותם של שני תושבים:  ישראל לוטטי במורג ולמחרת הריגתה של תפארת טרטנר אצלינו בישוב, ולעומת זאת הנס הגדול שהיה לנו אישית.

בתפילה, אבא בירך הגומל והגבאי אמר שכל מי שצריך לברך שיתכוון לצאת ידי חובה.

 אשה אחת שישבה לפני החלה לבכות. לאחר הברכה היא הסבירה שכמעט ואין מישהו פה שלא צריך לברך.

הסתכלתי סביבי וראיתי: הורים שכולים, אלמנות, יתומים, אנשים ש"רק" נפצעו, אשה אחת שהיתה המון שנים עקרה, אחת גרושה, כמה גרים ואחת שחזרה בתשובה. כל אחד ואחת עם הצרות וההתמודדויות שלו, ואף אחד לא מתלונן. יחד מודים לה' שגמלנו כל טוב. מודים על כמות הניסים הבלתי נתפסת ומתפללים לקבלת הכוחות להם ניזקק לקראת המשך החיים מלאי האחריות שקיבלנו.

ההרגשה הכי מדהימה שהרגשתי היא אחדות מופלאה. אחדות שכלל לא מובנת מאליה במצב שלנו. אני כל פעם מגלה איזה אנשים טובים סובבים אותי ולא ידעתי כל השנים.

אחרי הפצמ"ר אצלנו, כמה משפחות הזמינו אותנו אליהם לחג. כולם רצו לעזור, שאלו לשלומנו והתעניינו, כאילו זה לא משהו שקורה כל יום.

כנראה , לצערי, רק במציאות כזו, מתגלה חוזק האנשים, טוּב ליבם ואחדותם.

התמלאתי אהבה  אותה אי אפשר להסביר במילים. 

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

רננה גרוס, נווה דקלים

(רננה היא סטודנטית לחינוך במכון הגבוה לחינוך ואמונה במכללת אורות)