לשמחה מה זו עושה?

ההיתם בבית כנסת בשמחת תורה? הייתם בהקפות שניות? נהניתם? שמחתם את שמחת

עכשיו שאלה מכשילה: מי היה בבית כנסת ב"שמיני עצרת"? מי שמח ב"שמיני עצרת"?

חושבים שזה שאלה פשוטה? תבדקו את עצמיכם ואת קרוביכם בכנות! מי באמת יודע שהמהות של החג בכב' בתשרי הוא "ביום השמיני עצרת תהיה לכם"? מי בכלל שמח בשמיני עצרת ולא בשמחת תורה?

ואולי השאלה הקשה באמת: מי באמת שמח בשמחתה של התורה? להבדיל מאלה שפשוט פורקים את כל מה שיש להם בבית הכנסת ביום הזה???

יש להבדיל באופן חריף בין החג שנחוג בעולם הישיבות ובין החג הנחוג בבתי כנסת. נכון, בבתי כנסת ילדים רוקדים לפעמים עם ספרי תורה קטנים (made In china  כמובן) בין שקית במבה לסוכריה, אבל עיקר העניין לא ברור לאף אחד.

רק על מנת לסדר את כל הבלאגן לעיל:

הקב"ה ציווה אותנו לחוג את שמיני עצרת. ענינו: סיום תקופת החגים ומעין "מסיבת סיום" לתקופה של אלול-תשרי בה הקב"ה היה קרוב אלינו מאד "המלך בשדה", ואף יותר, בשיאים רוחניים של ייחוד ה' ביו"כ והושענא-רבה. באיזושהיא תקופה בהיסטוריה חיברו לחג הזה את חגיגת הסיום של סבב התורה לפני תחילת הסדר הבא. בחו"ל הימים האלה נחוגים בנפרד: היום הראשון נחוג כשמיני עצרת ואין בו הקפות כלל, והיום השני נחוג כשמחת תורה.

אצלנו בארץ זכינו שאין לנו יו"ט שני של גלויות, ואנו חוגגים את שני הימים יחד. אך שורו הביטו וראו, הגולם קם על יוצרו. את החג דאורייתא אנו מדחיקים לפינה ואת שמחת התורה השארנו במרכז. נו, מילא. אבל התחושה שלי היא שבמקומות רבים גם את התורה הזזנו קצת הצידה והשארנו לנו רק את "שמחת...". איפה זה מתבטא? זה מתבטא בכך שברוב בתי הכנסיות אין תוכן ערכי לשמחתה של התורה. זה מתבטא בהתנהגותם של החוגגים בבתי כנסת, במקרים רבים אף שיכורים, שמתנהגים כמו ילדים קטנים. זה מתבטא בחגיגות החתן-תורה בכך שמלבישים אותו מחלצות שהקשר בינהם לתורה מקרי בהחלט, והשאלה המרכזית סביב החתנים השונים היא – מתי הם יתרמו קידוש? איפה מופיע בהלכה כי יש לקשור את ציציותיהם של המתפללים אלו לאלו במהלך החג? בטח באותו הסעיף המציין את מלחמת המים שיש לערוך סביב החזן בתפילת גשם...

יכול להיות שאינכם מבינים על מה אני מדבר כי אצלכם זה לא קורה ואצלכם הכל שפיר. הלוואי. אך נראה לי שלא כולם יכוים להגיד שאצלם חוגגים את שמיני עצרת כמו שצריך.

תחשבו על זה.