מכתב גלוי לר"מ

שלום רב, אני פונה אליך, כי בני עולה לכיתה ז'. למען האמת, אני קצת חושש מהמקום הזה שנקרא "חטיבת ביניים". אך נתחיל אולי מההתחלה: ראשית, יישר כוח על שהסכמת ליטול על עצמך את התפקיד החשוב והרציני של חינוך כיתה. בימינו המשימה אינה קלה, וברור לי שהיא מחייבת מאמצים אין סופיים, ללמוד את הנוער וצרכיו, להבין את קשייו ולמצוא מסילות ללבו. עברו הימים בהם הכל היה מושג רק באימת המשמעת, והיום מבינים כולם, שיש צורך למצוא את הדרך לרתום את התלמידים וביחד להתמודד עם אתגרי החינוך שלהם. ובכן, מדוע אני כותב? אומר בכנות, אני חושש. חושש מכך, שלפעמים אין מספיק הבנה ורגישות לצורכי הנער ולעולמו. מפחד שההספק הלימודי יגבר על השיקול החינוכי ושהתחרות עם מוסדות אחרים ידחק הצידה את הסבלנות והאהבה הנדרשים בכדי לחנך היום את הנער הבודד. האמנם מבינים אנו את הייחוד של הגיל הזה, של ילדים שרק אתמול סיימו כיתה ו'? מצד אחד, הם כה גדולים. אם רק רוצים, ניתן בקלות לשוחח איתם כגדולים, לשתף אותם בהתלבטויות ולהטיל עליהם אחריות מתוך שותפות. אך בו זמנית, הם עדיין קטנים. רגישים ופגיעים, ילדותיים וחשופים. הם זקוקים למישהו שיהיה מוכן לאהוב אותם. למישהו שינסה לטפח קשר אישי עם כל אחד בנפרד, להבין את אופיו ולטפח את ייחודו. אני חושש, מפני שכשאני הייתי בגיל הזה, המעבר מבית הספר היסודי לחטיבה היה חד וקשה. התקבלנו מייד במשפט הפתיחה: "עכשיו אתם גדולים – תתחילו ללמוד". מייד אחר כך הגיע מבול של עומס לימודי ודרישות השגיות על חשבון ובמקום היחס החינוכי לו היינו זקוקים. החליטו שבגלל שאנו בחטיבה, כבר אסור למורה לארגן עבורנו משחק (ולפעמים אף אסור לו לחייך). אם ננסה לפרט, החששות נחלקים לכמה תחומים: 1. התחום החינוכי: האם יכינו לכיתה תוכנית חינוכית מסודרת ורצינית? רצף של פעילויות וחוויות, שיסייעו להם לבנות משהו באישיותם ובאמונתם? או שתוכניות חינוכיות רציניות שמורות לכיתות הגבוהות, והיחס לכיתה ז' הוא חלילה כסרח עודף. הרי כשהם היו בכיתות ה' - ו' בבית ספר היסודי הצליחו ליצור עבורם חוויות חינוכיות מעשירות ובונות. מדוע דווקא בחטיבה הם "קטנים מידי" ורק בשנים הבאות יזכו לאלה? 2. התחום האישי: האם ינסו להכיר כל ילד בנפרד? לדעת את עולמו ואת צרכיו? או שכל הילדים זהים, ועיקר הדיון יתמקד בקבוצה: "הכיתה מגובשת", "הכיתה הפריעה". לבן של אחד השכנים היו קשיים לימודים (הוא למד במקום אחר, לא אצלכם). הר"מ ובית הספר שלחו מכתבים להורים, דרשו את התערבותם, הזהירו, ועוד. והנה הסתבר, שאפילו פעם אחת לא ישב איתו הר"מ בניסיון להבין מה מקור הקושי שלו. בניסיון לעודד אותו ולחפש יחד פתרון. השיחה היחידה שהר"מ ידע לקיים איתו הייתה שיחת אזהרה, שלא קידמה דבר, ובעצם התעלמה מהילד עצמו. האין זה פשוט שצריך לדבר קודם כל איתו, להקשיב לו, בכל הקשור למצבו הלימודי? הרי התחום הלימודי הוא בעצם רק הקומה השנייה של תפקידי המחנך. הקומה הראשונה היא עצם היכולת לשוחח עם כל ילד, על עולמו, מתוך התעניינות ואמפטיה, עוד לפני השיחה על מצבו הלימודי. מטרתה של השיחה האישית אינה אמורה להיות עוד אזהרה של נציג המשטר, אלא כשמה כן היא, "אישית". ללא קשר למצבו הלימודי או ההתנהגותי, יש בו פשוט ניסיון ליצור קשר והבנה. מתוך הקשר הזה, ניתן גם לשוחח, בפעם אחרת, על מה שנדרש משנינו בתחום הלימודי או ההתנהגותי. ההוכחה לעשייה חינוכית מוצלחת בתחום זה היא פשוטה - כשלילד יהיה קושי אישי, בבית או בכיתה, עם החברים או עם עצמו, האם הוא יחשוב מייד שכדאי לו להתייעץ איתך? שאתה מכיר אותו ורוצה בטובתו? או שממך הוא יסתיר הכל, שמא תעניש ו"תלשין" להורים או למנהל? באחת, האם הוא מאמין שאתה רוצה בטובתו, ומתעניין בחייו? 3. התחום הלימודי: למיטב הבנתי, עדיין אין מבחני בגרות בכיתה ח', ויש יותר משנה על מנת להתארגן לקראתם. גם את כל התורה כולה אין אפשרות להספיק כבר השנה. האם עיקר מטרתך היא להספיק חומר ו"להחזיק" את הכיתה, או שראוי בשלב הזה להשקיע זמן ומחשבה בניסיון לגרום להם שירצו ללמוד. שיאהבו את הלימוד וירגישו שהוא נותן להם משהו. האם תלמד אותם ללמוד, בהדרגה ומתוך עידוד? במילים פשוטות, האם אהבת הלימוד תוצב כמטרה? למותר לציין שיש גם ערך רב בחינוך לעמל. אך חינוך לעמל אינו מוקנה על ידי העמסת מטלות. צריך לחנך אליו, בהדרגה ובאהבה. 4. קיום מצוות: האם קיום מצוות זה משימה, כמו מסדר בוקר, ועיקר הדרך להשגתו הוא בעזרת אמצעי משמעת? התדעו להביא לאהבת המצוות, לקרבם אל הלב תוך עידוד הזדהות ושמחה? כך גם לגבי יראת שמים. האם מניחים שהיא מולדת, או שניתן ליצור אווירה, בצד מעשים חינוכיים, שיקדמו באופן טבעי את יראת השמים ואהבת ה' של כל נער ונער? 5. תפקידך האישי: האם תפקידך העיקרי הוא "להחזיק כיתה", "לעמוד מול כיתה", "ליצור משמעת חזקה" "להספיק את החומר" (גם בלימודי הקודש) ועוד כהנה ביטויים המזכירים יותר סוהֵר מאשר מחנך? התוכל לסייע להם להיות בני אדם, על ידי שתגלה להם את הבן אדם שבך? התדע לקפוץ לבקר אותם ערב "שבת ארגון" בסניף, לצלצל ולהתעניין (באמת) בשלום תלמיד חולה, ולברך תלמיד שהשמחה במעונו? האם עיקר תפקידך הוא לשלוט, או שתדע להנהיג, מתוך יצירת הזדהות והערכה עם דמותך ואישיותך? האם רק יפחדו ממך או שגם יאהבו אותך? האם גם אתה מושפע מהלכי העכשיוויזים, ורוצה שהם יהיו כבר עכשיו מחונכים, חכמים ונבונים מייד, גם אם זה מצריך כוח? או שלא רק גאולתם של ישראל היא קמעא קמעא, אלא גם חינוכם. 6. תוכנית הלימודים: האם חינוך יושג רק על ידי הספק של משניות ודפי גמרא? אלו הם העיקר והבסיס, אך גם ויטמנים לא אוכלים כל היום. האם תשכילו לשלב בתוכנית הלימודים גם שעות העשרה, שיפתחו את הלב והנשמה? בולאות או אסטרולוגיה, ארצות מוזרות בעולם או פלאי הטבע- תבחרו אתם את הנושא. אך שלבו במערכת גם שיעורי העשרה קבועים שיסייעו לצעירים להכיר את עולמו הנפלא של הבורא דרך בריותיו, ולא רק דרך תורתו הכתובה. בגיל הזה זקוקים לזה מאוד. בכלל, חוויות אינן מושגות בגיל זה רק על ידי לימוד פרקים. מותר וצריך, גם במוסד התורני ביותר, להקרין סרט ולקיים עליו דיון חינוכי. לבנות כתב חידה ולארגן ערב כיתה [מודגש-] מהנה. התורה אינה רק ספרים ולא רק מבוגרים זקוקים לחוויות. [-מודגש] קשר לתורה יבנה גם על ידי [מודגש-] שימוש רב [-מודגש] באמצעים לא פורמליים. אם אנו רוצים ליצור "בית חינוך" ו"בית חיים", חיוני לכלול בתוכו גם משחקים והנאות. אחרת עלולים לבנות תפיסה שגויה של התורה, המציגה אותה כדבר צר. מסגרת כזו אינה מומלצת לגילאי 12 –13. עלינו ליצור תוכנית, המתואמת לגילאי התלמידים, אשר מפתחת את כל כוחות החיים ומרכיבי האישיות שלהם, כהופעות של תורה ורצון ה'. 7. מה חסר? נמנעתי מלכתוב על הצורך בהצבת גבולות, בהספק לימודי משמעותי, בחינוך למצוות ועוד. לא בגלל שהם לא חשובים, אלא בגלל שברור לי שהם מטופלים. החשש שהביא לכתיבת מכתב זה הוא שהם נהפכו לחזות הכל, לדברים הצריכים מימוש מיידי, על חשבון החינוך במקום מתוכו. 8. תפקידי: מהמכתב עלול להשתמע שכל הציפיות והעבודה מוטלות עליך, המחנך, ולא היא. עיקר העבודה והאחריות מוטלת עלי, כהורה, כשם שהיא מוטלת על כל הורה והורה. לא יזיק אם תשלח גם לי מכתב כמו זה מעת לעת. מכתב ובו המלצות חינוכיות, דגשים שאתה רואה מזווית ראייתך ועוד. דווקא משום שעיקר התפקיד מוטל עלינו כמשפחה, נצטרך לעבוד הרבה ביחד. אמנם אתה אחראי על ילדים רבים והעומס הוא רב. אך תוכל לפעמים לעדכן את כולנו על ידי מכתבים המדווחים על הנעשה בכיתה, מכתבים עם עצות חינוכיות הנכונות לכלל ההורים ועוד. זאת בצד הקשר האישי הרציף, לפי הצורך והעניין, עם כל הורה ומשפחה. קשר בו תעדכן לא רק על הקשיים של הנער, אלא גם ואולי בעיקר, על הצלחותיו. האם ניתן לדמיין את המשמעות של טלפון ממך להורים, המבהיר שהתקשרת לספר, שהבן מתנהג יפה ומצליח להתקדם במידותיו? סוף דבר, עיקר המשימה מוטלת עלינו כהורים. אך אנו זקוקים לעזרתך בפיתוח אהבה אמיתית של תורה. אהבה שלא תבוא לידי מימוש בכיתה זו, רק על ידי דחיסת חומר והספק. דווקא שילוב של משחק, חוויה והנאה (המותאמים לגיל זה) עשויים לפתוח את הלב. [מרכז-] אנו כהורים לרשותך. נפעל ונעשה יחד איתך, כמיטב יכולתנו, למען חינוך בנינו. המון המון תודות על פועלך ומאמציך. [-מרכז]