פרשת שופטים - "תשים סנהדרין אצל מזבח"

פרשת שופטים, העוסקת במערכות ההנהגה של המדינה, פותחת בהלכות הקשורות למערכת המשפט, ותוך כדי מבליעה שלושה פסוקים שלכאורה אינם קשורים כלל לעניין: "לא תטע

לך אשרה אצל מזבח ה' אלקיך... לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך... לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום" - מדוע הכניסה כאן התורה שלושה פסוקים אלו? הדגשנו את המכנה המשותף שלהם - המזבח - אך מה בינו לענייני המשפט? מעניין שקשר שכזה כבר מצאנו בפרשת משפטים, אשר לפניה, בסוף פרשת יתרו, נאמרו דיני מזבח, וזה לשון רש"י שם: "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח - לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח"! הרי שהקשר בין העניינים הללו אינו מקרי, וננסה לעמוד על טיבו. ובאשר לפסוק האמצעי - הוא קשה בפני עצמו: כיצד אומרת התורה על המצבה שהיא דבר "אשר שנא ה' אלוקיך"?! והרי האבות הקדושים הציבו מצבות רבות בארץ, ומעולם לא שמענו ביקורת על כך?! רש"י כמובן נדרש לעניין: "מזבח אבנים ומזבח אדמה ציוה לעשות, ואת המצבה שנא כי חוק היתה לכנענים. ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה - מאחר שעשאוה אלו חוק לעבודת כוכבים". וכבר הקשו על דבריו המפרשים: ראשית, מדוע השימוש של הגויים במצבה לעבודה זרה הפכה אותה לאיסור אצל ישראל? ואם כך - כיצד המזבח הותר, והרי גם בו השתמשו הגויים לעבודה זרה?!

מה בין מצבה למזבח? מצבה זו אבן אחת הניצבת על הארץ, ואילו המזבח מורכב משתים עשרה אבנים. בתקופת האבות ההנהגה היתה של יחידים, וממילא צורת ההתקשרות לקב"ה היתה פרטית, דרך המצבה. אך משנתנה תורה ועברה ההנהגה לציבור, המסומלת במזבח של "שתים עשרה אבנים - כמספר שבטי בני יעקב" (מל"א יח, לא), נאסרה המצבה. דבר זה כתוב בפסוקים כמעט במפורש: "ויבן משה מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל" - למרגלות הר סיני ממחיש משה רבנו לעם ישראל את המעבר מהנהגה של שנים עשר שבטים פרטיים לכדי ציבור אחד מאוחד, ממצבות למזבח! מעתה הקב"ה לא חפץ עוד בעליונותם של יחידים סגולה, אלא דווקא בעבודת ה' משותפת של הציבור. ואמנם הציבור כבר לא יהיה מסוגל לעמוד במדרגתם של היחידים, אך תעמוד לרשותו תמיד אפשרות של תיקון - במזבח. המזבח, כמקום שמאפשר כפרה, הוא היסוד שמחזיק את הציבור - בהגדרה, ולא כמשהו בדיעבד. "לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח" - הסנהדרין, שלוחי הציבור, יושבים אצל המזבח, ומבטאים בקטן את צורת החיים המאוחדת שצריכה לבוא לידי ביטוי מחוץ למקדש, בחברה הישראלית. דבר זה קיים רק בישראל, ולא אצל הגויים, אצלם אין ציבוריות אמיתית. זה עומק כוונת רש"י שדווקא "את המצבה עשו חוק לעבודתם", למרות שוודאי שגם מזבחות בנו להם, אלא שהמצבה מבטאת את תפיסה עולמם האינדיווידואלית, ומצד זה נאסרה. (על פי שיעור של הרב וינר)

צורת חיים של מזבח ומצבה נמצאות אצל כולנו בכל עת ובכל שעה, והתורה הכריעה בשבילנו מהי הדרך הראויה. "מזבח אבנים ציוה לעשות" - הקב"ה חפץ בחיים שהולכים לקראת בניין ציבורי משותף, בו כל אבן תורמת את צבעה המיוחד לכלל, "ואת המצבה שנא" - ומואס בעבודה הפרטית אנכית בה האדם ניצב ופועל למען עצמו. שנזכה לפתח בקרבנו צורת חיים מתחשבת ופועלת למען בניין החברה, ועל ידי כך לתקן את המערכות הרקובות הניצבות מעליה - "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיהו א, כו).