קרח ובריאת העולם

פרשת קורח הכוללת 95 פסוקים ו- 9 מצוות [המרוכזות בפרק י"ז], גם היא כקודמתה, עוסקת באחד מספורי המקרא הקשים והטראגיים ביותר שקרה לקבוצת אנשים מסויימת שבאו בעיקר משני השבטים: לוי וראובן שגרו במדבר בשכנות [בבחינת: "אוי לרשע ואוי לשכנו"] תחת הנהגתו המרדנית של קורח כלפי ונגד בני דודיו, משה ואהרון, נבחרי האל לתפקידיהם הציבוריים: מדינית ורוחנית. וממילא, וממילא, גם כלפי ונגד הקב"ה אשר בהם.
אין לנו כל ספק, שהעמדת התנהגותו של קורח כמנהיג ציבורי מציגה בפני הלומד "פיגורה ציבורית" שלילית. פיגורה תאוות שלטון ושררה, פיגורה ש"לא סופרת אנשים ממטר" גם ב"מחיר הכבד ביותר", במחיר החיים [כפי שאירע להם באמת בהמשך] מול התנהגותם של משה ואהרון כמנהיגי ציבור מציגה בפני הלומד "פיגורות ציבוריות" בעלי הנהגה רצויה, הנהגה ראויה שיש לשאוף ולחתור אליה והיכולה לשמש כ"מודל לחיקוי", גם לימינו, ודו"ק.

רוב פרשני התורה לדורותיהם עסקו לעומק בניתוח ובהסבר חטאו של קורח. יש שראו בטיעונו "כל העדה קדושים" התנהגות יהירה וגאוותנית שאין לה מקום בהנהגה ציבורית. ויש שראו בקנאות ובצרות העין של קורח את חטאו המרכזי. ויש שראו את חטאו העיקרי בהתנהגותו המרדנית כלפי נבחרי האל, וממילא כלפי הקב"ה. "נהרא נהרא ופשטיה. ואלה ואלה – דברי אלוהים חיים".

מכל מקום, המכנה המשותף לכולם הוא שהתנהגותו של קורח היא התנהגות מיותרת ומבזה שאין לה כל מקום ובסיס בחיים הציבוריים. התנהגות שכזו היא שלילית ומחפירה שהובילה את קורח ואת הנוהים אחריו לאבדון פיזי, כמו גם, לאבדון מטאפיזי. אובדנם הפיזי של "קורח ועדתו" היה אובדן טוטאלי, כעדותה של התורה: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם... ואת כל האדם... ואת כל הרכוש. וירדו... חיים שאולה... ויאבדו מתוך הקהל" [במדבר ט"ז, ל"ב – ל"ג]. ואובדנם המטאפיזי/הרוחני של "קורח ועדתו" גם היה אובדן טוטאלי שבא לידי ביטוי בכך ש"עדת קורח – אין להם חלק לעולם הבא" [סנהדרין ק:].

במאמרנו הנדון נציין היבט נוסף, שעפ"י ראות עינינו, היה אחד מן הגורמים העיקריים לכעסו הבלתי מתפשר של הקב"ה על "קורח ועדתו". כעס שגרר בעקבותיו "בריאה" חדשה של עונש כבד ביותר שלא היה לו אח ורע ב"היסטוריית העונשים" כלפי מורדים וחוטאים, והוא: ש"קורח הכחיש מעשה בראשית" [עפ"י הזוהר חלק א, י"ז]. מקריאה ראשונית ופשטנית של דברי הזוהר הקדוש עולה שקורח היה גם אדם לא מאמין, כופר, אטאיסט... מפני שהוא הכחיש, כלומר: שלל את בריאתו/יצירתו של הקב"ה ב"ששת ימי בראשית", בששת ימי הבריאה.

ונשאלת השאלה: הייתכן?! האם באמת ניתן לומר שקורח שהיה "הגדול מכל (משפחת) הלויים" [זוהר חלק ג', מ"ט] ואשר היה "החכם הגדול" [במדבר רבה י"ח, ג'] ואשר זכה להיות מנושאי ו"מטועני ארון הקודש" [במדבר רבה י"ח, ג'] יגיע לחוסר אמונה שכזה? למצב של שלילת הבריאה ע"י האל?! אתמהה!.

ולנו נראה לקבוע בצורה חד משמעית, בפתיחת תשובתנו, שהשורש כ.ח.ש בדיונינו אינו בא במשמעותו הרגילה, הכחשה ושלילה, אלא שורש זה בא במשמעות רזון וצמצום. ובמילים אחרות: קורח לא שלל, חלילה, את יצירתו ובריאתו של האל בימי הבריאה. אלא, רשעותו של קורח הייתה בכך שהוא צמצם את עוצמת המסר האלוהי שהקב"ה "העביר לדורות" בבריאת העולם. לבריאת העולם היו מספר מסרים אלוהיים, כגון: גדלות האל מול אפסות האדם, התלות המוחלטת של האדם בבורא העולם, אמונת אלוהים, אמיתותה של התורה, התייעצות עם "צוות יועצים בכיר" [המלאכים] לפני יישום וביצוע "התוכנית האלוהית" של בריאת העולם, ועוד. ואחד מן המסרים החשובים והבולטים ביותר, היה ערך האחדות ו"בקצירת העומר" נציין שכאשר ביום השני של הבריאה נברא הרקיע שהפריד והבדיל "בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" [בראשית א', ז'], אף על פי שיצירתו של הרקיע הייתה מחוייבת המציאות ויצירתו הייתה חלק בלתי נפרד, חלק אינטגראלי בתהליך ומתהליך "בריאת העולם", ביום זה לא נאמר הביטוי "כי טוב" [כמו בשאר ימי הבריאה], כי במהותו הרקיע "גורם מבדיל, מחלק ומפריד".
התנהגותו ומעשי קורח היו אנטיתזה למסר האלוהי, למסר החשוב והגדול של ערך האחדות משום ש"קורח ועדתו" גרמו ללבות בעם ישראל את זרע הפירוד, המחלוקת וחוסר האחדות. הם גרמו שמשה, אהרון והזקנים – יהיו מעבר אחד, והם וכל הנוהים אחריהם – מן העבר השני. פירוד ומחלוקת שלא היה ניתן ביניהם כי "תהום גדולה פעורה ביניהם".
אי לזאת, כעת יובן, מדוע "קורח ועדתו" נענשו שלא כדרך הטבע. הם נענשו באופן ובצורה שונה מעונשים שהוטלו על קבוצות אנושיות אחרות או על אנשים בודדים ואף על פי שמרדו בהקב"ה וב"נושאי דברו בעולם". לקבוצת קורח ברא הקב"ה "בריאה מיוחדת" בכך שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, כמאמרם של חז"ל במדרש [במדבר רבה י"ח, י"ג] שהאדמה "נעשתה כמשפך..." ואפילו כלים שהיו ביד הכובס, כלומר: בידיים של בן שבט אחר לחלוטין, "היו מתגלגלים ויורדים... ונבלעים עימהם". וזאת, מפני שהם "פתחו את פיהם" ופגעו ופגמו בבריאה ובמה שהיא מייצגת. העונש היה בבחינת "מידה כנגד מידה", קרי: "פתיחת פיהם" גרמה במישרין ל"פתיחת פיה" של "אמא אדמה" ובליעתם בה. וכמה יאה ונאה לסיים בדברי חכמי המשנה המחכימים [אבות פרק ה' משנה ח'] המונים את בריאת "פי הארץ" בעשרת הדברים ש"נבראו בערב שבת, בין השמשות". כלומר: ה"בריאה המיוחדת" של האל, "פי הארץ", תשמש בבוא היום כאמצעי ענישה ל"קורח ועדתו". כי מי שהעז ו"הכחיש מעשה בראשית" ייענש ע"י אחת מיצירותיו של האל ב"מעשה בראשית".