נולדים לשרוד

למעלה ממיליון ומאתיים אלף ישראלים צפו בתוכנית הריאליטי "הישרדות" שהסתימה זה לא מכבר. למרות שמימיי לא צפיתי ולו בפרק אחד מהתוכנית הנ"ל, "הישרדות" הייתה נושא השיחה העיקרי כמעט בכל מקום אליו הגעתי במהלך שידורה של התוכנית.

יש משהו עצוב בכך שהתרגלנו לצפות מדי יום באנשים שחיים הישרדות יומיומית בשדרות או באשקלון, שאנו זקוקים לתוכנית ריאליטי מבויימת בכדי לרגש אותנו. תושבי הדרום הם ללא ספק ה"שורדים" הגדולים מכולם, אולם בפועל רובנו לא ממש ערים לכך. האם זה משום שהחברה שלנו הופכת להיות יותר ויותר אנוכית? האם זה משום שבמקום ערכי סולידאריות ואחריות לאומית אנו מבכרים את האדישות וחוסר האכפתיות?

אם נעזור לרגע את נתוני הצפייה ב"הישרדות" ונתרכז בתוכן, גם כאן נגלה עיוות איום. בעוד התורה מחנכת לערכים של התחשבות, סיוע לחלש וערבות הדדית, העולם המערבי מחנך אותנו ש"החזק שורד". וה"אני" עומד במרכז. כל אלה חודרים לעולמנו הדתי ומשחיתים אותו. על חלקו של הנוער הדתי בין הצופים הנלהבים והמכורים של "הישרדות", אין מה להרחיב. כואב להודות כי אחוז ניכר מהצופים ב"הישרדות" היו דתיים, אולם כואב יועד יותר לחשוב שאלו הערכים שאנחנו מנכסים לעצמנו.

מיותר לציין שיש להנהגה הנוכחית יד והשפעה על המציאות החברתית המתדרדרת. אנו עדים להנהגה חלשה ולא נקייה בעוד שמרחף מעליה ענן כבד של שחיתות ומנהיגים שמוכנים לעשות הכול כדי לשרוד בתפקידם.

ניתן לפתור את העניין באמירה כי אחרי הכל "הישרדות" היא לא יותר מהצגה או משחק, אולם בפועל אין ספק שהתוכנית מקרינה על צופיה ומטביעה בהם חותם שלילי ביותר. חוסר הכבוד אחד לשני הוא תסמונת שהולכת וגוברת בדור הנוכחי. הנוער גדל על נורמות מקולקלות של האינטרנט והטלוויזיה. פסול זה מביא בהכרח להתגבשות הזרם האינדיבידואליסטי שדבק בעקרון "אני ואפסי עוד". מהשקפה הדוגלת בקידום הכלל למען הכלל, עברנו להשקפה מעוותת שבה לא קיים דבר חוץ מהאני הפרטי.

בשבועות האחרונים ישנה אישיות עצומה וחשובה בעם ישראל ששרויה בהישרדות יומיות שבין חיים ומוות. נשיא הישיבה שבה אני לומד, הרב מרדכי אליהו שליט"א, שוכב מזה כמה שבועות בבית חולים לאחר שהורע מצבו הבריאותי, יה"ר שהתפילות לרפואתו וכן החיזוק והתמיכה במשפחת הרב, יעמדו לזכות כולנו.