את עצמי אנוכי מבקש/ מתי רוזנצוויג

התהפכתי מצד לצד , אבל מנוחה לא מצאתי , הייתי חייב... , אבל השעה כבר 3 לפנות בוקר , אבל בכל מקרה הרגשתי חובה... , לעשות משהו , מה ? לא ידעתי , אבל לישון אינני יכול , הסתובבתי על הגב בוהה בתקרה , אבל הרגשתי הרגשה כל כך מוזרה , לפעמים זה קורה לי , ומן הסתם זה קורה לעוד הרבה אנשים, אבל הפעם ההרגשה הזאת עברה את כל הגבולות , הרגשתי בלבול , אבל לא סתם בלבול אלא בלבול כזה שלא הייתי בטוח בכלום, לא בעצמי לא בסביבה שמסביבי , שום דבר לא נראה לי ברור , הכל כל כך ענק , כל כך מוזר. 3 לפנות בוקר. לא יודע מה נופל עלי. יצאתי מהמיטה . נעליים. חולצה. מדרגות . דלת. עוד מדרגות. אני ברחוב . לא יודע. כשיש אוויר אני תמיד מרגיש יותר טוב. כשיש מרחב . כשיש הרגשת גודל . עוצמה. מטייל בין רחובות ועצים , בין בתים ושבילים. "גם לך זה קורה , נכון?" " - הוא לא דיבר אליך , תמשיך ללכת , הוא לא דיבר אליך...!" אבל הוא כן דיבר אלי. לא הבחנתי בו, הוא השתלב עם הנוף , עם הפרחים , עם העצים , עם הטבע , ירח וכוכבים. יושב לו על ספסל עץ קצת שבור עם חיוך מבויש ועיניים גדולות ובוהקות. בוהקות כל-כך. הוא הביט בי , כן ,אין ספק , אבל איך הוא ידע , אנחנו לא מכירים כלל וכלל , איך הוא יודע ? משהו בו נראה לי מיוחד - החיוך, העניים, אינני יודע , אבל הרגשתי צורך ענק לשאול אותו , לדבר איתו, לראות מיהו ומה הוא עושה בשעות כאלה בחוץ ועוד בקור שכזה... "דיברת אלי?" - שאלתי. "אם שאלת כנראה שאתה יודע" - ענה לי. "אתה מכיר אותי?" - שאלתי . הוא חייך וענה : "אני צריך להכיר אותך?" - הוא ראה את פרצופי התמה ואולי גם ראה את הצביטה שצבטתי את עצמי כשידי בתוך כיס מכנסיי , זאת שהוכיחה לי , לצערי או אולי לשמחתי, שאני מחובר איך שהוא למה שקורה פה, בהחלט רק איך שהוא. - הוא ראה כל זאת והמשיך "אני מכיר אותך . אני מכיר אותך - בגלל שאני מכיר את עצמי." - " נראה לי שיש לך זמן " אמר לאחר שהסתכל על שעונו. " בוא איתי למקום שבו תוכל לחשוב באמת. למקום שבו גם הדברים המסובכים באמת - נהפכים לפתע לפשוטים בדיוק כמוהו , לשקטים בדיוק כמוהו " - הלכנו והלכנו "זה כבר לא בשבילי" מלמל , אבל המשיך ללכת , וככל שהלכנו התרחקנו מהעיר, מהאורות, מהבתים - אל החוץ, אל שקט מופתי אל החושך של הלילה , אל רעש של גלים , אל חול ואבנים. הוא ישב שם , על החול הרטוב ממשמש בידיו בעדינות את מצעו הפתיתי . " פה אנחנו נפגשים עם מעשה בראשית , עם הטבע , רחוק מהכל , רחוק מכל השלילה והסטיה , אל המקור האמיתי , אל אחד הדברים היחידים שנשארו כמו שהם מאז ומעולם , וכאן הכל מתברר . כאן תחושת הבילבול נהפכת לתחושה של הבנה מדהימה ,עמוקה מיוחדת ושלמה אבל אי אפשר להיות פה כל הזמן - תמיד צריך לחזור בסוף - לחזור לחיים לחזור לצרות , לחזור לבעיות , לחזור ולהתבלבל." הוא שתק והסתכל אל הירח היורד אט אט בתוך מרחבי השמים והמשיך "אבל גם בזה אני יכול במעט לעזור לך - הוא פתח את מעילו המיושן והוציא פנקס ישן ועליו כתוב "בשבילך נברא העולם", ואמר: "כתבתי פנקס זה לאחר שהייתי בכל מקום שרגל אדם דרכה בו...החל מהודו המיסטית עובר בג'ונגלים של דרום אמריקה וכלה בקרחוני ענק באלסקה ..." "אה...אם תוכל להחזיר לי אותו יום מן הימים אני בהחלט אשמח - אבל עכשיו כבר מאוחר , צריך ללכת , יום חדש עומד להגיע , היה שלום לך , היה שלום." נשארתי לשבת והסתכלי עליו . הוא לחץ את ידי והלך לו . "תודה" - מלמלתי . האם הוא שמע או לא אינני יודע . בכל אופן הוא לא הגיב והמשיך לדרכו. באיטיות רבה פתחתי את הפנקס . זה לא היה פנקס כל כך , זה נראה יותר כמו אוסף דפים שכרוכים ביחד על ידי חתיכת דף טבול בדבק. היה צריך עדינות רבה כדי לא לקרוע את הדפים הישנים. ואכן כמו אדם שמוצא אוצר מדהים ונזהר לא לקלקלו פתחתי אותו והתחלתי לקרוא , את הירח החליפה אט אט השמש בקרניה המחממות והמאירות וכך קראתי דף ועוד דף מסיפור חייו שנראה כאילו מעולם אחר. סיפור השזור בין אינדיאנים ונהרות בין מיסטיקנים ואגדות ורק פיסקה אחת צדה באמת את עיני ובאותה פיסקה הרגשתי שהיא שהתשובה בשבילי: ..." ...בתוך אותו היער , נגלה לעיניי זקן עם חיוך מבויש ועיניים בוהקות. ברגע שראה אותי, חייך ואמר "גם לך זה קורה?" והוסיף "...מוישל'ה" והשתתק , לאחר שתיקה ארוכה שב ומלמל מתוך זקנו המדובלל ופאותיו הארוכות "אתה מחפש...אבל לא במקום הנכון. עשרות תרבויות יש בעולם מהן סוחפות יותר כמו במערב , מהן סודיות במקצת - במזרח , אבל לא לחפש במזרח אתה צריך , גם לא במערב אלא במרכז - בתוכך! חלק מעם סגולה , אם תרצה או לא אם תברח או תבין יהודי אתה. ויהודי תשאר. דרכם של היהודים היא דרכה של תורה, וזו...זו דרכך. צריך אתה ללמוד את דרכה , צריך אתה להבינה צריך אתה להפנימה - לפסקה הזו, הפסקה האחרונה בפנקס הוספו מספר שורות שנראה היה כי נכתבו לאחר שנים רבות מזמן כתיבת הפנקס. " כל חיינו מלאים ובעיות קושיות ותמיהות - ובעיקר לחץ! לחוצים אנו. אבל יודע אתה מהי המילה ההופכית למילה לחוּץ?... לַפְּנִים. וכדי לחיות מבפנים , צריך לחיות את הפנים , צריך להתמודד מולו פָּנים מול פְּנים. כדי לעשות זאת יש רק לנו , ולו רק דרך אחת , דרך אחת שהכל בה - דרך שמסתכמת במילה אחת - דרכה של תורה.