ס"ב-הסתלקות השכינה מצמצמת את התגלות התורה/חורבן ביהמ"ק הראשון

פרק ס"ב

-       אם אני מסכם את התמעטות הופעת הנשמה הכללית אז יוצא כך: מאז חורבן בית המקדש הקללה הלכה וגדלה כיון שהשפע האלוקי הלך והתמעט. זה קרה בעקבות התמעטות הופעת הנשמה הכללית שהתרחשה בעקבות עזיבה הולכת וגדלה של יהודים את ארץ ישראל.

-       נכון מאד. עצם ההימצאות של יהודים מקובצים בארץ ישראל בתקופה שלאחר חורבן הבית גרמה לכך, שבאותה תקופה באופן יחסי לתקופות שבאו אחריה היתה קצת יותר אחדות וקצת יותר ערבות הדדית וקצת יותר שפע אלוקי, מה שהוביל לכך שבאותה תקופה נוצרה המשנה הגדולה

בחשיבותה וקדושתה.

    זו הסיבה שהתנאים הקדושים שחיו בדורות הללו היו בדרגה רוחנית מאד גבוהה וזכו להשגות אלוקיות. אמנם הם לא זכו לנבואה כמו אלו שחיו בזמן בית המקדש הראשון, אך הם זכו לרוח הקודש בדרגה גבוהה.

-       אז מדובר בעצם בתהליך של הידרדרות. מה היה השלב הבא בהידרדרות של עם ישראל ובעצם גם במיעוט השפע האלוקי בעולם?

-       לאחר מכן היהודים גלו מארץ הקודש לבבל ושם התקבצו רובם. קיבוץ זה נתן להם קצת אחדות ותפקוד מסוים של עם ובעקבות זאת ירד להם שפע אלוקי של תקופת האמוראים שיצרו את הגמרא. אמנם לא מדובר על שפע כמו בתקופת המשנה וקל וחומר לא כמו בתקופת הנביאים אך עדיין מדובר על מדרגה גבוהה של רוח הקודש.

    השלב הבא בהידרדרות היה בתקופת הסבוראים והגאונים. הוא נוצר גם בעקבות הפילוג הגדול שהיה בתוך יהודי בבל שנחלקו למספר ישיבות גדולות, וגם בעקבות הגירה של יהודים רבים מבבל לעבר כל מיני מקומות ברחבי העולם.

    לאחר מכן חלה הידרדרות נוספת – שהחלה בסוף תקופת הגאונים והסתיימה בסוף תקופת הראשונים, בגלות ספרד. בתקופה זו עם ישראל כבר התפצל לשלוש קבוצות עיקריות – בבל, צפון אפריקה ואירופה. בשלב הזה של פירוד גיאוגרפי בין הקהילות התחילו מחלוקות רבות, שהוסיפו עוד הרבה שמן למדורת אש הפירוד.

    השלב הבא של התפוררות הצינור היה ריסוק של עם ישראל לקהילות קטנות בכל מיני מקומות בעולם, וזו תקופת האחרונים. בתקופה זו המחלוקות היו מרובות ביותר ועם ישראל התפצל לאלפי קהילות קטנות השונות זו מזו בחלק מההלכות ובמנהגים רבים, מה שהוביל כמובן להגדלת הקללה עוד ועוד. אנחנו זוכרים מה קרה באירופה לפני עשרות שנים.

-       הרב הסביר כל כך יפה מה גרם לחורבן של בית שני, שעכשיו קצת קשה לי להבין כיצד שלושת העבירות - עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים - גרמו לחורבן בית המקדש הראשון.

-       טוב תראה, שפיכות דמים אתה יכול להבין. זו ממש שנאה ופירוד. אם יהודי רוצח יהודי אחר זה סימן שלא איכפת לו ממנו כלל ועיקר. זה ממש פירוד. גם גילוי עריות יש בו מימד מרכזי מאד של פירוד. זה פשוט הרס של המשפחות.

    התא הבסיסי ביותר בעם ישראל זו המשפחה היהודית המאוחדת והחזקה. הרס של התא הזה זו מחלה סרטנית שהולכת ומתפשטת ומפרקת את הגוף לרסיסים. ברגע שיש גילוי עריות ואין נאמנות ואהבה אפילו בין בעל לאשתו אין ספק שאין אחדות בעם ישראל. אם אין אחדות בתוך המשפחה כיצד תהיה אחדות בין איש לרעהו?!

-       זה נבע מהחומריות העצומה שיהודי בית ראשון היו שקועים בה[1]. וכפי שאמרנו לעיל, שחומריות מביאה לידי אנוכיות.

-       על מנת להמחיש את חומרת[2] החטאים הללו כדאי להוסיף שכל אדם חי בשלושה מעגלים – בינו לבוראו, בינו למשפחתו ובינו לַחֵבְרה שמקיפה אותו. בבית ראשון הם היו רקובים בכל שלושת המעגלים. בתחום שבין אדם לבוראו – עבודה זרה. בתחום שבין אדם למשפחתו – גילוי עריות. בתחום שבין אדם לַחֵבְרה – שפיכות דמים. יש אנשים שבחלק ממעגלי החיים שלהם הם רקובים ובחלק אחר בריאים, אך המצב באותו דור היה ריקבון מוחלט בכל המעגלים.

    ולמה אמרתי ריקבון? משום שלא מדובר בפגם קטן אלא בפגם הגדול ביותר שיכול להיות באותו תחום. לא מדובר על כך שהוא לא הניח תפילין אלא בעבודה זרה. לא מדובר בחוסר אהבה במשפחה, אלא בגילוי עריות. לא מדובר בגניבה מהשכן, אלא ברצח.

-      לפי דברי הרב לעיל אני מבין מדוע שפיכות דמים וגילוי עריות מביאות טומאה ומסלקות את השכינה, אך לגבי עבודה זרה אני אשמח להבהרה נוספת.

-       בעבודה זרה אנחנו מרחיקים את הקב"ה מהעולם על ידי המחשבות שלנו וקל וחומר על ידי המעשים שמחזקים את המחשבה. כאשר יהודים חושבים שהקב"ה לא קיים ח"ו או שחושבים שהוא קיים אך לא קשור לעולם ולא מחייה אותו או שחושבים שהוא מחייה את העולם אך לא משגיח עליו ולא פועל בו, כל מחשבות הכפירה הללו מרחיקות את הקב"ה מהעולם, והשכינה לא שורה. זה כמובן גורם לכך ששפע אלוקי לא יורד לעולם וממילא אין צורך בבית המקדש. זה דומה לאופן שבו הסברנו את חורבן בית המקדש השני.

-       מה?! אבל אלו הם רק מחשבות?!

-       תיזכר בשיעורים הראשונים שבהם למדנו על הכוח העצום שיש למחשבה שלנו. אם יהודי חושב שהקב"ה לא נמצא איתו - המחשבה גורמת לכך שהקב"ה לא נמצא איתו במידה מסוימת. ואם הרבה יהודים חושבים שהקב"ה לא קשור לעולם הם ממש מקטינים את הקשר של הקב"ה לעולם.

-       אבל עובדה שיש כופרים בעולם שלא מאמינים בקב"ה. אז איך הם חיים?

-       גם לכופרים הכי גדולים יש בפנים איזה חלק בנשמה שכן מאמין במציאות ה' ובקשר שלו לעולם. האמונה הזאת טמונה עמוק בתוכו של כל יצור והיא זו שנותנת לו את החיים והקיום. אך מכיוון שבהכרה שלו הוא לא מאמין - הוא מנותק מהקב"ה כמעט לגמרי, ולכן רשעים אף בחייהם קרויים מתים.

-       זאת אומרת, שהאמונה בקב"ה ממש פועלת במציאות ונותנת כוח ושפע לנו ולעולם!

-       מאד. לכן יש חשיבות מאוד גדולה ללימוד אמונה ולתפילה. תפילה נכונה, מתוך תחושה שאנחנו עומדים לפני הקב"ה, הופכת למוחשית את המחשבה שהקב"ה איתנו בכל רגע ורגע.

    זה גם אחד ההסברים לכוח של התפילה לקיים את בקשותינו. לאחר התפילה אדם הופך להיות יותר מאמין בקב"ה וממילא יותר דבק בו ולכן הוא ראוי יותר לשפע אלוקי שבא לידי ביטוי בתוספת חכמה ובריאות וכו' ובסיפוק צרכיו שביקש עליהם בתפילה.

-       הר יכול לסכם את ההבדל בין חורבן בית המקדש הראשון לחורבן בית המקדש השני?

-       בחורבן בית ראשון – היה ניתוק בין הקב"ה לבין עם ישראל [ע"ז] וכן פירוד בתוך עם ישראל עצמו [שפיכות דמים וגילוי עריות], שהוביל לניתוק נוסף בין הקב"ה לעם ישראל. הניתוק גרר אחריו הפסקת השפע האלוקי וממילא חורבן בית המקדש.

    בחורבן בית שני – אמנם לא הייתה עבודה זרה, אך עדיין נותר פירוד עמוק בתוך עם ישראל שגרם להתמעטות גדולה מאד של הופעת הנשמה הכללית בעולם. זו גרמה להחלשת הקשר בין הקב"ה לעם ישראל ולעולם כיוון שלא היה כלי לקבל את השפע האלוקי. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה חורבן בית המקדש ויציאה לגלות.

 

    ברוך השם חזרנו לארצנו בחסדי שמים עצומים. תהליך קיבוץ הגלויות הולך ומתעצם והאחדות בעם הולכת ומתרבה. הקב"ה עושה את שלו ומקבץ אותנו לארץ ישראל ואף נתן לנו שלטון יהודי, וגם אנחנו צריכים לעשות את חלקנו בהשלמת התהליך של הופעת הנשמה כללית ולכן עלינו לעשות מאמצים גדולים להרבות אהבת ישראל בתוכנו ולנהל את חיינו הלאומיים והפרטיים לפי הדרכת התורה.

 

[1] במסכת שבת (סב:) מופיע תיאור מזעזע של שקיעה נוראית בחומריות, כגון שתיית יין, ובתאוות חומריות של גילוי עריות.

[2]המהר"ל ("נצח ישראל" פרק ד') מבאר, שהמאפיין של העבירות הללו הוא הבאת טומאה על החוטא בהן, שגורמת להסתלקות השכינה.