על ההודיה לה' ביום העצמאות- חלק שני

חלקו השני של המאמר בנושא ההודיה ביום העצמאות, ניתן לקרוא את החלק הראשון כאן

נחזור להתחלה: "לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה, ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו. וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב, נעשה ממילא שותף לקליפת הערב רב, ויהיה מי שיהיה, מוטב לו שלא נברא". אז מה עלינו לעשות? להפריד. את מה שמנסים לערבב – מוטל עלינו להפריד. להבחין בין תהליך הגאולה האלוקי המופלא, לבין המדינה, שהיא (כיום, גם אם לא בעבר) השליחה של מי שמנסה לטמא אותו, לשבש אותו, וחלילה להפסיק אותו (זהירות! לא אמרתי "להילחם במדינה"! אמרתי להילחם בקליפת הערב רב, שהמדינה היא 'היד הביצועית' שלו. המלחמה הזו היא בעצם ההפרדה התודעתית הנ"ל, וכדלקמן). דבר זה הולך ומתברר מיום ליום לעוד ועוד אנשים שפוקחים את עיניהם למציאות, גם אם היא קשה וגם אם היא שוברת מיתוסים מהעבר; ומוטב שעה אחת קודם, כי גם כעת המחיר שאנו משלמים הוא כבר כבד מאד.

לכאורה, היה אפשר לעשות את ההפרדה הזו – בתוך יום העצמאות. ויש בתי מדרשות (הולכים ורבים ב"ה) שמכירים בכל האמור לעיל, שצריך להפריד ולהבחין בין תהליך הגאולה האלוקי שממשיך להתקדם לבין המדינה שפועלת בדיוק בכיוון ההפוך, ואת ההפרדה עושים בתוך יום העצמאות: מתנתקים מהחגיגות ומה"עצמאות", וחוגגים את הגאולה באמירת ההלל ובשיעורי תורה. אולם אצל הציבור הרחב החלוקה הזו לא עובדת. הציבור הרחב, ובמיוחד הנוער, איננו מקבל 'חילוקים' דקים; כאשר הוא רואה שחוגגים ביום העצמאות, מבחינתו זה מבטא חיבור וזיקה עם המדינה, וממילא עם החילוניות הנלחמת בקדשי ישראל. המחיר של זה כבד ביותר: אומר לעצמו נער מצוי, אם 'שם' כל כך טוב וכל כך קדוש, והאנשים ש'שם' הם גיבורי וקדושי ישראל (למרות שהם חילוניים), והמדינה היא קודש, למה שאני לא אהיה חלק מהקודש הזה? אם 'שם' אפשר להיות טוב וקדוש בלי מחויבויות, למה שאני לא אהיה 'שם'? למה שלא אהיה חלק מהמדינה על גבורותיה וקדושתה, בלי עול התורה? גם אם חלק מחובשי בית המדרש כן מסוגלים לעמוד על ההבחנות הדקות, הרי שחלק מהנוער היקר – בניהם של אותם חובשי בתי המדרשות – לא מסוגל לכך, ואצלם הערבוב עומד בעינו . וזה בדיוק מה שהערב רב רוצה!
אבל אנחנו לא ניתן לו. לא ניכנע. אנחנו נשיר לה' בהודיה עצומה – אבל כשלא יהיו ברקע קולות מבלבלים. נשיר לה', כשהשירה הזו תהיה טהורה וזכה. נשיר לה', ביום שממילא החילונים כבר זנחו אותו, ובעצם רק הציבור הדתי מציין אותו: ביום שבו הקב"ה נתן לנו, בידו הפתוחה והרחבה, את ירושלים בכלל, ואת הר הבית בפרט. אמנם נכון שאנחנו מעלנו בטובתו ומיד הפקרנו את המתנה העצומה הזו, והשבנו אותה לידי אויבינו – יסלח לנו ה' בדבר הזה – אבל גילוי מופלא של חסד ה', כחלק מתהליך הגאולה, כן היה בזה , ולכן שייך להשתמש בזה כנקודת ציון משמעותית בתהליך הגאולה.

למעשה, לא זו בלבד שזוהי דרך המלחמה הראויה בכוחות הרוחניים של הרע, אלא שגם אין בזה התנתקות מכלל ישראל. החגיגות הרשמיות במדינה ביום העצמאות מתקיימות לרגל "יום חגה של המדינה" – לא "יום חגה של ארץ ישראל שבניה שבו אליה", לא "יום חגו של עם ישראל שחזר אל ארצו האהובה", לא "חגו של ה' יתברך שהחזיר בנים אהובים לארץ אהובה". וברדידות שביום הזה, שכולו ריקנות מחד ותחושת 'כוחי ועוצם ידי' מאידך, מרגישים גם אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות. לעם ישראל נמאס מהרדידות ומהריקנות, והוא כבר לא שם את הדגל על המכוניות. דוקא שמחה אמיתית וטהורה בה' יתברך ובישועתו, שמנותקת לחלוטין מהשקר שגלום בחגיגות יום העצמאות, תוכל לסחוף את כל העם, מתוך שהיא תיגע בנקודה הפנימית שזועקת בחסרונה מליבו של כל יהודי.
בקיצור, את כל כוחות ההודיה והשמחה שלנו לה' על תהליך הגאולה – אנחנו מרכזים ביום כ"ח באייר.

הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו!