close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

התכלית...

נדב כהןט אייר, תשעא13/05/2011

למה נברא העולם ובשביל מה נברא העולם הן שתי שאלות שונות. נדב כהן, בסדרת התניא, עומד על שאלת השאלות- למה בכלל יש את כל העולם ולמה אנחנו כאן. יש לזה תשובה?

גלובוס
בשביל מה צריך לדעת בכלל מהי התכלית ?
לפני 40 שנה טסה החללית הראשונה לירח. בחללית היו שלושה אסטרונאוטים שנבחרו בקפידה מבין טובי הטייסים האמריקאים ואומנו במשך חודשים רבים. האסטרונאוטים היו באימונים קשים, וכן בתנאי קשים בחללית עצמה, ללא האוכל אליו הורגלו (עם חליפה גדולה ומגושמת וכובע גדול ולא נוח), מחויבים בקיום המטלות המגיעות ממרכז הבקרה בכדור הארץ. אף על פי כן, אפשר לדמיין את תחושת השליחות שאפפה אותם, את הסיפוק העצום והאושר הרב בקיום כל מטלה הכי קטנה על החללית ביודעם כי הם שליחים של כל העולם כולו להיות האנשים הראשונים על הירח, וביודעם כי כל רגע בחללית הם מקיימים את שליחותם בחיים.
קשה לדמיין שבאמצע המסע תוך כדי קבלת הוראות נוספות ממרכז הבקרה, יענה האסטרונאוט למפקדו, כי הוא רוצה קצת חופש, הוא רוצה ליהנות מהנוף, להסתכל על הכוכבים... תפסיק לשגע עם כל ההוראות....
כך גם אצלנו, כשנבין את שליחותנו בעולם הזה, את המטרה לשמה ירדנו, בוודאי שזה ימלא אותנו שתחושת שליחות, בסיפוק עצום ובאושר גדול.

העולם התחתון
העולם בו אנו נמצאים הוא הקצה התחתון של מערכת עולמות שלימה. קודם שנבראו העולמות היה רק אור אינסוף, ללא שום העלמות (עולם מלשון העלם). כיוון שהקב"ה רצה להתגלות דווקא במקום ההעלם (על כך נרחיב בהמשך) הוא יצר מערכת שלימה של עולמות, רוחניים יותר ורוחניים פחות, כאשר בתחתית המערכת נמצא העולם הגשמי שלנו. כל עולם מוסיף בהעלם על הבורא, כאשר בעולם שלנו ישנו ההעלם הגדול ביותר, עד כדי כך שלא נרגש אצלנו שיש בורא. אדם יכול לחיות בעולם חים שלמים ולהיות בטוח כי אין בורא, כיוון שאנו לא רואים זאת (לפחות לא בהסתכלות השטחית) ולא מרגישים זאת.
חשוב לציין, הקב"ה לא נמצא פחות בעולמנו, הוא פשוט מוסתר יותר.
העולמות

התהוות העולם מתחלקת לארבעה שלבים.
ארבעת שלבי ההתהוות מכונים ארבעת העולמות. אין הכוונה לעולמות גשמיים, אלא לעולמות רוחניים המקבילים לעולם שלנו. הם אינם בחלל מעבר לירח, אלא כאן ממש במימד רוחני. כולם מכונים בשם "עולם" כיוון שכולם "מעלימים" על אור השם, אפילו העולם הנעלה ביותר. גם בנפש ישנם את ארבעת המימדים הללו ועל ידי הקבלה לנפש נוכל להבין זאת קצת יותר.
עולם העשייה – השלב הנמוך ביותר, עולם בו ההעלם הוא גדול ביותר, ולכן נאמר עליו כי רובו רע ומיעוטו טוב. בתחתיתו הוא עולם העשייה הגשמי, עולם בו ההעלם הוא מוחלט. לא נרגש כאן אור השם כלל.
עולם היצירה – עולם שחציו טוב וחציו רע. הנבראים בעולם זה הינם מציאות לעצמם מצד אחד אך יודעים את מקורם מצד שני, ולכן הם בטלים לבורא.
עולם הבריאה – עולם שרובו טוב ומיעוטו רע. הנבראים בעולם זה אינם מרגישים מציאות כלל, הם מרגישים אחד עם הבורא, אך עצם זה שהם מרגישים משהו בזה היא ה"נפרדות" שלהם.
עולם האצילות – עולם שכולו טוב, עולם האחדות. בעולם זה הנבראים אפילו לא מרגישים את מציאותם. העולם בו שוכנות עשר הספירות, עשר הכוחות האלוקיים איתם בורא הקב"ה את העולם.
כאמור, כדי להבין זאת טוב יותר, נתבונן בנפש האדם.

במקביל לעולם העשייה ישנו רובד המעשה. רובד המעשה בנפש הוא כביכול מנותק מהנפש, וכפי שרואים שאדם יכול לפעול בניגוד לדיבוריו, מחשבותיו ואמונותיו. כאשר אדם פועל פעולה בגשמיות העולם, אז לאחר הפעולה לא ניכר מי פעל אותה, כפי שבעולם העשיה לא ניכר מי בורא אותו ומי מנהל אותו בפועל.
למעלה מזה (במקביל לעולם היצירה), רובד הדיבור, כאן כבר ניכר מי המדבר, אך רגע אחרי, הדיבור הוא כבר נפרד מהאדם.

למעלה מזה (במקביל לעולם הבריאה), המחשבה. מחשבת האדם נקראת לבוש המאוחד. המחשבה היא "צמודה" לנפש, אך עדין נקראת "לבוש" כמו המעשה והדיבור, כיוון שכמו לבוש שדרכו אדם מתבטא בעולם, כך דרך המעשה אדם מתקשר עם עולם הגשמי, דרך הדיבור אדם מתקשר עם מין "המדבר" (המבין את שפתו) ודרך המחשבה האדם מתקשר עם עצמו. אמנם המחשבה היא פנימית אך אינה האדם עצמו.
למעלה מהלבושים (במקביל לעולם האצילות) ישנם הרגשות והשכל, הם כבר הרבה יותר האדם עצמו (למרות שגם הם סוף כל סוף עדיין לא האדם עצמו) מהלבושים, הם מאוחדים באופן מוחלט עם הנפש ולכן אינם נקראים לבושים אלא כוחות.

קודם כל יש לנו כוחות בנפש, בכוחות אנחנו יודעים ומרגישים. אך עדיין הכוחות הם נעלמים ולא באים לידי ביטוי. כדי לבטא אותם אנו צריכים לצמצמם את עצמנו. כלומר בשכל (בתודעה) יש לנו מאגר מידע עצום, כמעט כל מה שאי פעם חווינו נשאר בתודעה, כדי להתבטא כלפי עצמי אני צריך לצמצמם את כל המאגר למחשבה אחת דרכה אוכל לתקשר עם עצמי.
המחשבה היא עדיין מופשטת ומחמש דקות של מחשבה אפשר לדבר שעה, את המחשבה אנחנו מצמצמים כדי להוריד את הרעיון לרובד הדיבור.

בשלב הבא, הדיבור הופך למעשה, כאן היא הקפיצה הגדולה ביותר, כיוון ששעה של דיבור יכולה להביא לחודשים של מעשים.

לדוגמא, בשכל אני יכול לדעת איזה בית אני רוצה, במחשבה אני מספר לעצמי איזה בית אני רוצה, בדיבור אני מוריד את הבית לפרטים ומספר זאת לקבלן. בעוד שלב הדיבור יכול להסתיים בכמה שעות, שלב הבניה יכול לקחת כמה שנים. בשלב הדיבור, ובוודאי שבשלבים לפני זה, ניכר כי הרעיון לבית מגיע ממני, בעוד שבשלב המעשה זה כבר אינו ניכר.
כך עולם האצילות הוא, כביכול, השכל והרגש של הקב"ה, לשם הוא האציל את כוחותיו. עולם הבריאה הוא, כביכול, המחשבה של הקב"ה, למחשבה אין מציאות עצמאית היא מונחית על ידי הנפש כל הזמן, ואכן בעולם הבריאה נרגש כי הקב"ה הוא הבורא, אך עצם זה שכבר נרגש משהו מעיד על כך כי עולם זה הוא כבר "העלם", יש בו כבר קליפה שמסתירה על הבורא.
 
עולם היצירה הוא, כביכול, הדיבור של הקב"ה, מצד אחד מאוחד איתו ומצד שני נפרד ממנו. יש כבר נבראים, אך הם מבינים כי צריך להתבטל לבורא.

עולם העשייה הוא, כביכול, המעשה של הקב"ה, כאן כבר יש העלם גדול,עד להעלם מוחלט, הנבראים מרגישים כי אין בורא שעושה אותם, כפי שבמעשה לא ניכר מי הוא העושה.

ניתן דוגמא נוספת, כדי להעמיק את ההבנה.
כאשר רואים פרי שנקטף מהעץ אי אפשר לדעת מאיזה עץ הוא נקטף (רק שמבינים שחייב להיות עץ כזה), זהו משל לעולם העשייה. כאשר הפרי עוד מחובר לעץ, מצד אחד רואים כי מגיע מהעץ אך מצד שני כבר יש פרי, זהו משל לעולם היצירה. לפני שהיה פרי ממש, הפרי כבר היה קיים בפוטנציאל בתוך העץ, כלומר היה פרי אך לא במצב שאנו מכירים אותו, עוד לא הייתה לו צורה, אך החומר כבר היה קיים, זהו משל לעולם הבריאה.
קודם שהעץ צמח, הזרע היה חלק מעץ אחר, גם שם כבר היה קיים פוטנציאל לפרי שיצא מעץ, אך זה אפילו לא היה כחומר, זה עוד היא "אין" ביחס לפרי שיצא, זהו משל לעולם האצילות.
עולם האצילות הוא שלב ההתהוות הראשוני בו העולם הוא עדיין אחד עם הקב"ה ולכן הינו "אין" כמו הקב"ה. עולם הבריאה הוא השלב הבא בו כבר יש מציאות, אך עדיין ללא צורה. עולם היצירה, הוא השלב הבא בו כבר יש צורה, אך היא עדיין מרגישה כי הקב"ה הוא מקורה. עולם העשייה הוא כבר השלב בו אנו מרגישים נפרדים, לא מרגישים את הבורא.
קודם לארבעת השלבים ישנו את הקב"ה כפי שמכונה אור אינסוף מופשט מכל גדר וצורה.
אחרי הקדמה ארוכה זו, אפשר לשוב לנושא בו התחלנו.

היכן היא התכלית ?
בעולם העליון, עולם האצילות, או שמא בעולם התחתון עולם העשייה ?
היינו חושבים שעולם האצילות בשל היותו נעלה כל כך הוא התכלית, אך בפועל אין זה כך. שהרי אם הוא היה התכלית לא היה צורך בבריאת כל העולמות שאחריו.
יתירה מזה, איזה חידוש יש בעולם האצילות על הבורא עצמו, שניהם הם בבחינת "אין" רק שבעולם האצילות ה"אין" כביכול מתגלה קצת יותר.
החידוש האמיתי הוא דווקא בעולם העשייה, העולם התחתון.

עולם השקר
זו אחת הסיבות שהעולם שלנו נקרא עולם השקר – עלמא דשקרא – כיוון שהוא משקר, כלומר הוא מסתיר את האמת (שיש בורא והוא מנהל את העולם) ואף מנסה לטעון אמת הפוכה (שאין בורא ושהעולם מתנהל מעצמו).
הקב"ה הוריד אותנו לתוך העולם כדי שנגלה את האמת. שנגלה איך האמת היא שיש בורא לעולם, והוא זה שמנהל את העולם, כל פרט ובכל רגע.

למה או בשביל מה ?
למה נברא העולם ובשביל מה נברא העולם הן שתי שאלות שונות.
בשביל מה נברא העולם – כדי שנגלה פה את האמת (איך בפועל נסביר בהמשך). למה הקב"ה ברא עולם שמסתיר על האמת, היה בורא את העולם עם האמת גלויה מלכתחילה, גם על זה נענה בהמשך.
אך למה בכלל הוא היה צריך את זה, כאן יש כבר שאלה יותר קשה.
למה ?
בשאלה זו דנו גדולי ישראל במשך דורות, וענו עליה בכמה צורות.
יש שענו, כי הקב"ה רצה להיות מלך. וכיוון ש"אין מלך בלא עם", כלומר הוא יכל להיות מלך רק אם יהיה לו על מי למלוך, אז הוא ברא את העולם ואותנו שנהיה העם שעליו הוא מולך.
היו שאמרו, כי הקב"ה הוא תכלית הטוב, וככזה הוא רוצה להיטיב לברואיו. כדי להיטיב הוא חייב שיהיו ברואים שיוכל להיטיב להם.
בזוהר כתוב, כי הקב"ה רצה שנכיר אותו, שנדע אותו, ודרך העולם אנחנו יכולים להכיר אותו ולכן היה צורך בבריאת עולם.
שלושת התשובות הנ"ל הן נכונות כשלעצמן, אך רק ברמה מסוימת, כיוון שהן עדיין משאירות אותנו עם שאלה חדשה. אם הקב"ה הוא אינסוף וכל יכול, כיצד יתכן לומר שהוא היה צריך אותנו כדי למלוך עלינו או כדי להיטיב לנו, או כדי שנדע אותו, הרי המשמעות של אמירה כזו היא שמשהו היה חסר בו ואנחנו השלמנו לו את החסר.
בכתבי האר"י הקדוש (כתביו של גדול המקובלים שחי בצפת לפני כ 450 שנה) מובא הרעיון כי הקב"ה, לא היה חסר כלום ולא היה זקוק לנו, אלא הוא רצה לגלות את שלימות כוחותיו. כלומר בריאת העולם לא הייתה בשבילנו, אנחנו לא השלמנו איזשהו חיסרון אצלו.

אם נשווה את זה לרעיון המובא בזוהר כי הוא רצה שנכיר אותו, אז נוכל להמשיל זאת לשני פרופסורים באוניברסיטה, אחד מפרסם מאמר כדי שכולם ידעו את חכמתו, בעוד השני מפרסם מאמר רק כדי להוציא החוצה את מה שיש בפנים. הוא לא מחפש שיכירו אותו, הוא לא מחכה לתגובות הקהל, לא בשביל זה הוא מפרסם את המאמר. המאמר פשוט נמצא לו בראש והוא רוצה להוציא אותו החוצה, הוא אצלו בפוטנציאל והוא רוצה לממש את הפוטנציאל הזה.

אך גם תשובה זו, על אף היותה נכונה ברמה שלה, היא עדיין לא מספקת אותנו (ולכן גם האר"י שולל אותה בסופו של דבר). אצל הקב"ה אין פוטנציאל שאינו ממומש. רק אצלנו יכול להיות מצב כזה. אבל אצלו כל מה שבפוטנציאל אוטומטית גם ממומש.

(לגבי אמיתותם של תשובות אלו, ראו נספח בסוף)

ישנה בעיה נוספת המשותפת לכל התשובות שהזכרנו.
בכל אחת מהן נתנו תשובה לוגית, והסברנו באופן שכלי את הקב"ה.
קשה לנו להשתחרר מכבלי השכל, קשה לנו לקלוט שההיגיון לפיו אנחנו חיים, מחייב אותנו, אבל לא מחייב את מי שברא אותנו. שהרי קודם הבריאה לא היית המציאות, ממילא לא היו חוקי היגיון. בדיוק כמו שהוא ברא את העולם, הוא גם ברא את חוקי ההיגיון. אם היה עולה ברצונו אחרת, הוא היה בורא חוקי היגיון אחרים, ואז ההיגיון שלנו היה חושב בצורה שונה.

כיוון שהוא זה שברא את חוקי היגיון, וקודם לכן לא היו חוקים אלו קיימים, הוא אינו מחויב בחוקי ההיגיון של העולם שלנו, אפילו לא בחוקי ההיגיון של העולמות העליונים.
לכן, כל הסבר לבריאת העולם המתחיל במילים "בגלל", אוטומטית מצמצם את הקב"ה להיגיון אנושי, כאשר במקום שהוא נמצא אין ההיגיון אנושי משחק תפקיד כלל.
לפי זה אפשר היה לומר שכנראה יש לו סיבה, רק שאנחנו לא מבינים אותה, אין באפשרותנו להבין אותה. כשם שדמות במשחק מחשב לא יכולה להשיג ולהבין את המתכנת שלה, כך לנו אין סיכוי להבין את "מתכנת" שלנו. אך גם תשובה זו מצמצמת את הבורא.

לפי תשובה זו, אנו מבינים כי אין לנו אפשרות להבין אותו, אך עדיין בהיותינו אנשים שכליים עם היגיון בריא, "משליכים" את עצמנו עליו, מאנישים אותו, ומסיקים כי בוודאי שהוא לא היה עושה דברים בלי סיבה, בטח שלא בורא עולם ללא סיבה הגיונית, ולכן חייבת להיות סיבה כזו, רק שאנחנו לא מבינים אותה.
בקצת התבוננות, אפשר להבין כי זו גם גישה שגויה.
הרי גם בנו יש דרגות על שכליות, אמנם הן דרגות לא מודעות, אבל אנו יודעים שהם קיימות שם, ואדרבה, הן אלה שמזיזות אותנו. כלומר יש לנו רצונות הטבועים בנו ללא היגיון שכלי.
זוהי בעצם ההגדרה של רצון, הטיה של הנפש לכיוון מסוים, ללא היגיון, אלא באופן שטבוע בנו. טבוע כל כך עמוק שלא יכול להשתנות.
למשל, נטייה של אדם מסוים לעזרה לזולת, או של אחר לחיפוש רוחני. כל אחד מהם יוכל לתת הסברים מעולים מדוע דרכו היא הנכונה ביותר וההגיונית ביותר, אך ההסברים האלו הגיעו רק לאחר שהוא כבר רצה את זה. הרצון לא הגיע בעקבות ההסברים, אלא להיפך. ולכן אם נחקור אדם שעוזר לזולת ונתחיל לשאול אותו מדוע הוא עושה זאת, על כל תשובה שייתן לנו נוכל לשאול שב ושוב למה, ובסופו של דבר הוא יגיע לתשובה – ככה. אין סיבה. לא שזה מתחת לשכל, אלא שזה למעלה מהשכל, למעלה מהיגיון, למעלה מסיבות.
כך גם לגבי הרצון שלנו לחיות. אם נשאל מישהו בשביל מה הוא חי, אז על כל תשובה שיענה לנו נוכל להמשיך ולשאול "אבל למה", עד שבסוף ייאלץ לענות ככה, הוא יגיע למקום שבו כבר אין תשובה הגיונית.
אגב, כך תהיה גם תשובת המדענים. אם על כל הסבר של המדע לתופעות הטבע נשאל ונחקור "אבל למה?" מהר מאוד נגיע לתשובה ש"ככה". ככה הוא העולם, ככה הוא הטבע, ככה הם החוקים. הבסיס לחוקים ולהסברים הוא כבר לא בסיס שכלי, כלומר אין לו הסבר בשכל, זו אקסיומה. ככה זה וזהו.
וכך, גם לגבי הקב"ה. גם אצלו יש את הדרגה שלמעלה מהשכל שהיא נעלית מהשכל, ושם התשובה האמיתית היא "ככה". אין סיבה. לא שזה מתחת לשכל, לא שיש סיבה ואנו לא מבינים או לא יכולים להבין אותה, אלא שגם לקב"ה אין סיבה, זה טבוע בו, או יותר מדויק, הוא בחר שככה זה יהיה, למעלה מכל היגיון או רצון.
לכן התשובה על "למה" נברא העולם, היא ככה!
על השאלה בשביל מה נברא העולם ולמה דווקא בצורה כזו, נענה בפעם הבאה.

לסיכום
העולם שלנו הוא העולם בו הקב"ה נמצא בהסתר הכי גדול, ודווקא כאן הוא האתגר הגדול ביותר לגלותו ועל ידי כך משלימים את התכלית.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה