עמידה בצפירה וחשיבותו הדתית של חג העצמאות

על העמידה בעת הצפירה בימי הזיכרון לנספים בשואה הי"ד, כמו גם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הי"ד ועל חשיבותו ההיסטורית והדתית של חג העצמאות ב"עת החדשה" אין כל חולק [להוציא מגזר שולי וקיצוני שאינו מכיר בכך ואף מתנגד לכך]. ימים אלה נקבעו זה מכבר ב"כנסת ישראל" בראשית ימי תקומת מדינת ישראל ואכמ"ל בגין "גזירת אורך ועורך". די לנו באם נזכירה שיום העצמאות נקבע כיום חגה הלאומי והדתי (להשקפת עולמנו) של המדינה. טכסים מיוחדים, ממלכתיים ולא ממלכתיים כאחד נערכים ברחבי ישראל והעולם היהודי. מועצת הרבנות הראשית היא אשר קבעה ופסקה הוספת קטעי קריאה מקראיים, מזמורי תהילים, תקיעה בשופר, סעודת חג, ובעיקר: אמירת הלל שלם ובברכה וכיוצ"ב. חג העצמאות, לשעתו ולדורות, נקבע בתאריך ה' באיר [וסימנך: "אני י-ה-ו-ה רופאך"] או בסמוך לו. לצערנו הרב ולדאבוננו, עדיין ניטשים ויכוחים על אופיו הדתי/הרוחני של יום חג העצמאות והלוואי, הלוואי, שבקרוב ממש, נזכה לגאולה השלמה בהחשת משיח גואל צדק אשר יאשש ואשר יאשרר סופית את השקפת עולמנו הרואה ביום זה חג אינטגראלי ובלתי נפרד מחגי וממועדי ישראל המוחגים בכל שנה ובכל אתר.

היה זה בתחילת השבוע לאחר שסיימתי דרשתי באחת מסוכות האבלים, לא עלינו ועליכם. בדרכי חזרה לביתי פגשתי רב נשוא פנים ונכבד (ביקש להישאר בעילום שם) המשרת בקודש כ"ראש כולל" הממוקם באחת משכונותיה המזרחיות של העיר פ"ת והרשוני להגדירו כ"לא סרוג" ושלא מאנ"ש. ירדתי מאופנועי כדי לשאול שחירת ודרישת שלומו. "מוטי" – פנה אליי הרב – "מדוע כבודו נוהג לעמוד בדומייה בעת הישמע הצפירה בשני ימי הזיכרון כנ"ל והרי עניין זה, ראשית – אינו מיוסד כלל בדברי חכמי ישראל? ושנית – הוא מועתק ממנהגי הגויים וכבר ידוע בשער בת רבים חומר האיסור ללכת בחוקותיהם..."?!

כתשובה, הוצאתי מצקלוני//קלסרי "נייר עמדה" ובו רשומה תשובתו של הרב אליעזר מלמד שליט"א, מראשי רבני הצינות הדתית, רב הישוב "הר ברכה" וראש הישיבה במקום המצדיק את העמידה בדקות הצפירה, ובעיקר משום ש"הרהור בזכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ, הוא הרהור בדברי תורה וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו את הכלל 'אל תפרוש מן הציבור' [אבות ב', ד'] כהוראת הלל הזקן". לחיזוק דבריו מצטט הרב מלמד שליט"א את דברי מו"ר הרב צבי יהודה הכוהן קוק זצ"ל אשר קבע ש"העמידה בצפירה לחללי צה"ל [הרשוני להוסיף: גם לנספים בשואה] יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". קינחתי דבריי באומרי: "מלבד ההרהור כנ"ל, נוהג אנכי בעת עמידתי לומר מזמורי תהילים ו/או קטע של משנה העולה לשם נשמה".

המשכנו "לגלגל" שיחתנו בענייני תורה ורוח ונשאלתי מהי דעתי על חשיבותו הדתית/הרוחנית של "יום העצמאות" [כהגדרתו]. ללא אומר, הוצאתי "נייר עמדה" נוסף ונתתיו לכבוד הרב כדי שיקרא ויתרשם בעצמו. דף זה הכיל סיפור מרגש ומדהים המעיד יותר מאלף עדים ומילים על החשיבות האדירה והגדולה שיש לייחס ל"חג העצמאות" [כהגדרתי], כדלקמן: "האדמו"ר מסדיגורא", ר' יעקב זצ"ל נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל "יום העצמאות" אל "בית הכנסת הגדול" בתל אביב. משתהה קמעה כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל הקודש ומתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר "תפילת העמידה" אף אומר יחד עם הקהל את ההלל (!). לאחר התפילה היה ר' יעקב זצ"ל יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו של כ"ק שונה ומיוחדת היא ולא שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מן "התוך", מבפנים, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה (אוסטריה), נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות. ומשום ששימש כרב הקהילה, הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי. תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמיימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מן הבניינים הגבוהים. וגם אומנה, ברחמיו ובחסדיו הגדולים של הקב"ה יתברך, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אנכי מקיים 'הלכה למעשה' את אשר 'נדרתי והבטחתי'. אשר על כן, בהגיע יום חשוב וקדוש זה, קם אנכי בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. לוקח אנכי את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת הגדול ומודה ומהלל את אל עליון, שוכן מעונה וצור חביון". לא נצרכתי להוסיף אף מילה. ודו"ק. חג עצמאות שמח לגאולה קרובה ושלמה לכל בית ישראל!

גם השבוע מאמרי הלזה מוקדש ובגעגוע רב לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של מו"ר "אבי הביולוגי", ר' יוסף בן סלימאן זצ"ל לבית קרני (גולי). אבא "מארי" זצ"ל עלה בסערה השמיימה לפני שלושה עשורים, ביום ל' בניסן התשמ"א משום "שניצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש". אבא "מארי" זצ"ל היה ראש משפחה, תלמיד חכם וקנאי לעבודת ה' בכל יישותו ומרצו. "עסק בקודש" כשו"ב [=שוחט ובודק], סופר סת"ם, "מארי", חזן, מבריח יתומים בתימן כמו גם משכין שלום וכיוצ"ב.

כמו כן, המאמר מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של "אבי המאמץ", דוד פלזון זצ"ל, תושב מלבורן דאוסטרליה. דוד היה איש תם, צנוע ופשוט אשר שיקם וקומם מחדש את חייו וחיי משפחתו לאחר שניצל מן "התופת הנאצית". דבק באלוהים, בתורה הקדושה ובעם ישראל. היה איש משפחה למופת, אהוב ונאהב על ידי בני המשפחה כמו גם הציבור שסבבו. נלקח מאיתנו ביגון קודר ונטמן באשמנה היום, ל' בניסן התשע"א.

כמו כן, המאמר מוקדש לעילוי נשמותיהם הקדושות והטהורות של ששת מליוני היהודים שמתו מות קדושים הי"ד אשר נטבחו, נרצחו ונשרפו חיים בשואה וב"תופת הנאצית" האיומה שפקדה את עמנו מידי ובידי הנאצים ימ"ש ועוזריהם צוררי ישראל.

כמו כן, המאמר מוקדש לעילוי נשמותיהם הקדושות והטהורות של כל חללי מערכות ישראל הי"ד ששירתו בכוחות ומוסדות ההגנה והביטחון של מדינת ישראל. חירוף נפשם על מזבח המולדת ינון לעד בליבה ובזיכרונה של האומה היהודית/ישראלית לדורותיה.


ת. נ. צ. ב. ה.