על ההודיה לה' ביום העצמאות

הקדמה

חודש אייר מהווה, בקרב הציבור הדתי-לאומי, חודש של הודיה לה' על תהליך הגאולה. תחילתו ביום העצמאות, וסופו ביום ירושלים. בשנים האחרונות הולך ומתרבה הפולמוס שסביב ה"הודיה" הזו, וליתר דיוק סביב אמירת ההלל ביום העצמאות. בתוך סערת הרוחות, המלווה בסערת רגשות טבעית ומובנת, קשה מאוד לבחון את הדברים בצורה אובייקטיבית; דוקא כעת, כעבור חודש, כאשר כבר נרגעו הרוחות, זה הזמן לברר וללבן את הדברים, לנסות לחתור אל האמת כדרכה של תורה.
בשבת שאחרי יום העצמאות פירסם הרה"ג זלמן מלמד שליט"א מאמר בעלון "קוממיות", וראיתי בדבריו קביעות נחרצות וגורפות, שלענ"ד צריכות להיבחן לאור המציאות בחשיבה מחודשת. אמנם לא במילים ישירות, אבל הרב מלמד שליט"א תוקף את אלו שאינם אומרים הלל ביום העצמאות – שכידוע, גם אנחנו נמנים עליהם – ככאלו שאינם יודעים להודות על הטובה. אני מוכרח לציין שהוא עשה זאת ביד-אמן, בעדינות (אופיינית) ובדרך הוספת הטוב ולא בדרך ההתנגשות החזיתית עם הרע (על פי מה שהוא מגדיר כ'רע'); אולם לגופו של עניין, תודה לה', ברוך הוא וברוך שמו, לגבי רבים מאלו שאינם אומרים הלל ביום העצמאות אין הדברים נכונים כלל וכלל, וכפי שיובן בע"ה לכל הקורא להלן. יתכן שבציבור אכן מתפתחת תופעה של אי-אמירת הלל מתוך ייאוש מתהליך הגאולה וכדומה, ואם כך אכן ראוי וצריך לכתוב נגדה, וכפי שנהג הרב מלמד שליט"א; מטרתי במאמר זה היא להבהיר את דרכם של אלו שלמרות שאינם אומרים הלל ביום העצמאות, אינם נמנים על המיואשים כלל וכלל.
משימה לא-קלה נטלתי על עצמי, להגיב על דבריו של רב גדול וחשוב; אולם התורה – "אמת" כתיב בה, ואין אנו פטורים מלברר דברים כהווייתם, ולהציג את הנראה בעינינו, כדרכה של תורה. הויכוח הוא אך ורק על הדרך, ואין בו כל טרוניה או כעס אישי כלפי אדם זה או אחר, חלילה וחס. גם הצגת הדברים באופן חד-משמעי נובעת אך ורק מההכרח לברר את הדברים בצורה מדויקת.

מאמרו של הרב מלמד שליט"א-

ביום העצמאות אני מודה לד' שתי הודאות. תודה אחת כללית על הטובה הגדולה שהטיב ד' עם עמו ישראל בהקמת המדינה. ותודה שנייה, אישית, על שזכיתי להיות מאלה שמודים לד' על הטובה, ושאיני נמנה עם אלה שנבוכים, ומפני החסרונות שהם מוצאים בהנהגת המדינה ובחלקים מהציבור שבמדינה, אינם רואים את הטובה ואינם מודים. ואני זכיתי להכיר גם את הטובה וגם להודות עליה בכל שנה ושנה.
אנו מודים לד' ששחרר אותנו מעול גויים, ושחרר את ארץ ישראל משלטון גויים. זכינו גם לשלטון יהודי בארץ ישראל, שלטון שפתח את שערי ארצנו בפני כל יהודי, ופועל לקיבוץ הגלויות ולבניין הארץ. היהודים היושבים בארץ ישראל בזכות קדושת ארץ ישראל, שבים בהדרגה לאמונה בד' ולתורה ומצוות. תקומת המדינה זקפה את קומתו של העם היהודי בארץ ישראל ובכל תפוצות הגולה, וזה גורם משמעותי בתהליך החזרה בתשובה וההתחזקות של קהילות רבות בחוץ לארץ. אמנם בצד האור יש גם צל. הגאולה עדיין איננה שלמה, יש עוד דרך רבה לקראת הגאולה השלמה. אך לעומת המצב של עם ישראל לפני הקמת המדינה, גם מהבחינה הגשמית וגם מהבחינה הרוחנית, השינוי שחל לטובה על ידי הקמת המדינה - הוא עצום ועליו יש להודות. ועל מה שלא הושלם - יש להתפלל.
גם כאשר עם ישראל יצא ממצרים עדיין גאולתו לא היתה שלמה עד שבא לארץ ישראל, ואף על פי כן בליל היציאה אמרו הלל על היציאה, ועל הים אמרו שירה. ועדיין הייתה לפניהם דרך ארוכה. הם גם לא היו שלמים באמונה, כפי שחז"ל אמרו שמלאכי השרת אמרו בזמן קריעת ים סוף: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מדוע אתה מציל את ישראל ומטביע את מצרים. למרות הקשיים והחסרונות הם אמרו שירה על הטובה ועל ההצלה. וגם אנו מודים על הטובה של הקמת המדינה ועל ההצלה מידי אויבינו, על אף שהגאולה אינה שלמה.
אני מודה לד' שאיני נכשל בחטא המרגלים, שכפי שפרשו חז"ל הם היו גדולים וחשובים בישראל וצדיקים - ובכל זאת טעו ונכשלו.
יכולים להיות צדיקים שנכשלים וטועים והם סבורים שהם צודקים ופועלים לשם שמיים. הם מוציאים דיבת הארץ רעה, אומרים ארץ אוכלת יושביה, ארץ שסכנה לגור בה, יש מחבלים וטרור, הם אומרים שאסור להודות על הטובה כי זה ייתן לגיטימציה לציונות החילונית, יגרום לקלקולים. הם אומרים שעל ידי ההסתייגות שלנו מהמדינה אנו שומרים על הציבור שלנו מהשפעות רעות. ואם מסתייגים - אין מה להודות, אם מדגישים את הסכנות - אין על מה להודות. ואני לא נכשל, ומודה על הטובה הגדולה, אף שאני מכיר שיש עוד מה לתקן. אך אין זה ממעט מגודל הטובה.
אילו ריבונו של עולם רק שחרר אותנו מעול גויים ולא קיבץ גלויות - דיינו, אילו קיבץ הגלויות ולא בנה ישובים בכל הארץ - דיינו, אילו בנה ישובים בכל הארץ ולא רומם קרן ישראל וזקף קומת עם ישראל בכל מקום בעולם - דיינו, אילו זקף קומת ישראל ולא נתן לנו את ירושלים - דיינו, אילו נתן לנו את ירושלים ולא עורר אותנו בתשובה אליו - דיינו. אלו מקצת מהתודות שעלינו להודות לרבש"ע מאז הקמת המדינה. ואנו אומרים בפה מלא - תודה לד' שהחיינו וזיכנו בכל הטובות האלה.

הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו.

טוב להודות, תגובה

אין ספק, יש המון על מה להודות לה', וחייבים להודות לה'. וכמובן שגם מודים בפועל. והאמת, שמודים בכל יום: "מקבץ נדחי עמו ישראל", "בונה ירושלים", "הרוצה בתשובה", "שומע תפילה", ועוד ועוד. אבל בנוסף לכך אנחנו משנסים מותנינו יום אחד בשנה, כדי לרכז אליו את כל כוחות ההודאה. לא כי זהו "יום הגאולה" בדווקא – הגאולה מקיפה אותנו מכל עבר; אלא כדי לרכז מקסימום כוחות של הודיה, שתפרוץ במלוא עוזה. מסתבר והגיוני שיהיה זה יום משמעותי בתהליך הגאולה, יום שמציין עליית מדריגה כלשהי; עד לפני כמה שנים היה זה יום ה' באייר, וכיום זה יום כ"ח באייר. וכמובן צריך להסביר מדוע.

אבל צריך להקדים הקדמה חשובה. כל בתי המדרש ממשיכי דרכו של הרצי"ה זצוק"ל מרבים לצטט מכתבי מרן הרב קוק זצוק"ל, אבל למרבה הצער פעמים רבות הציטוטים נעשים ללא עיון מעמיק במקור הדברים. יתר על כן, במקרים רבים ניתן לזהות – עד כמה שהדבר כואב ומצער – קיבעון מחשבתי מוחלט, המביא לכך שמרבים לצטט אימרה מסויימת, ומתעלמים לחלוטין מאימרה אחרת, נגדית, שמשלימה את הדברים ומאירה אותם באור אחר. אין זו דרכה של תורה. אם רוצים לברר באמת את האמת, אם מנסים באמת לגלות את רצון ה', מוכרחים לבחון את מכלול הדברים. הבעיה היא שמרן הרב קוק היה מקובל גדול, ובדורנו מקובל בישיבות ש"אסור להתעסק בקבלה". כמי שהתעסק בקבלה, התעסק הרב קוק גם בסוגיית ה"ערב רב" ובסוגיות נושקות לה, אחר שהרמח"ל והגר"א, שהיו מגדולי המקובלים, והם גם מתווי הדרך בתהליך הגאולה, כתבו מפורשות בעניין, שזה חלק מהותי מהתהליך – וכדלקמן; אבל חובשי בתי המדרשות האוחזים בדגל "תלמידי הרב קוק", במסגרת ה"איסור" לעסוק בקבלה, נמנעים לחלוטין גם מעיסוק בדברי הרב קוק הללו... ונמצאת התמונה שהם מציגים – חסרה, וממילא נראה שגם לא נכונה.

המעיין מעט בכתבי הרמח"ל והגר"א (וכאמור גם הרב קוק) בכלל, ובכתבים העוסקים ישירות בעניין הגאולה בפרט, לומד יסוד גדול: בהגיע העת, יחל הקב"ה להביא לישראל את תהליך הגאולה, אבל אז יקומו כוחות הרע, ה"סטרא אחרא", ויעשו כל שביכולתם לעכב את הגאולה. שלושה תתי-כוחות מרכזיים שותפים ב"מפעל עיכוב הגאולה" הזה, והם: "קליפת עשו", "קליפת ישמעאל", ו"קליפת ערב רב". אנחנו מקובלים ש"קליפת עשו" ו"קליפת ישמעאל" הם רומי (דהיינו, היום, הנצרות - תרבות המערב, ואכמ"ל) והערבים (האיסלאם); מהי "קליפת ערב רב"? בספר "קול התור", שהוא תמצית תורת הגאולה של הגר"א, כתוב (עמ' 80-81): "ההזדווגות של עשו וישמעאל הוא ע"י ארמילוס שר הערב רב, ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם רחמנא ליצלן. עיקר השאיפה של הערב רב הוא לזווג את עשו וישמעאל ולהפריד בין שני המשיחין (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד), וכאן ובזה עיקר עבודתנו ומלחמתנו אנו, לשבר ולמגר את כוח הערב רב, קליפת ארמילוס הרשע, מישראל. הערב רב הוא שונאנו הכי גדול, הוא המפריד בין שני המשיחין. קליפת הערב רב פועלת רק בדרך של אחיזת עינים ובעקיפין, לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה, ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו. וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב, נעשה ממילא שותף לקליפת הערב רב, ויהיה מי שיהיה, מוטב לו שלא נברא".

במילים יותר פשוטות, הערב רב הוא כוח רוחני ("קליפה") שמנסה כל הזמן להחדיר לעם ישראל את ההשפעות של עשו (הנצרות) וישמעאל (האיסלאם). הוא מנסה לנתק בין בנין הארץ החומרי ("משיח בן יוסף") לגאולה הרוחנית ("משיח בן דוד"), ובכך לבטל חלילה את כוחם והשפעתם. והוא עושה את זה "בדרך של אחיזת עיניים" – באופן שלא שמים לב אליו, שלא מרגישים בכלל שהוא נמצא.
במקום אחר מבואר ש"ערב רב" הוא מלשון ערבוב, כי דרך הפעולה שלו היא ליצור ערבוב – הוא מערבב יחד קודש וחול, טמא וטהור. וכיון שכאמור, עיקר תפקידנו בדור הזה הוא להילחם בערב רב, זה אומר שהתפקיד שלנו הוא בדיוק ליצור את ההבחנה בין קודש לחול, בין טמא לטהור.

ולענייננו. מדינת ישראל של היום פועלת נגד הגאולה. דומני שכל מי שעיניים לו בראשו יכול לראות זאת. וזה נכון בכל המישורים: מערכת המשפט (בג"ץ עמל בהתמדה לחוקק חוקים אנטי-יהודים ולפסוק פסיקות אנטי-יהודיות, במגמה ברורה לעקור לחלוטין, היה לא תהיה, את התורה); האקדמיה (אחוזים גבוהים מההתחלנות נובעים מבחורים ובחורות דתיים – ואפילו בוגרי ישיבות – שהתקלקלו באוניברסיטה, כאשר הם מקבלים שם הטפות בלתי פוסקות נגד רוח התורה. זה נכון בעיקר בתחומי מדעי הרוח והחברה, אבל לא רק); הצבא (אכיפת פקודות סותרות-תורה, עקירת יישובים, חילול וטומאה למחנה ישראל בעירוב בנות ובנים (בכפייה!) דוקא במקום שהתורה הזהירה במיוחד שחייב להיות קדוש); המשטרה (לפני כמה חודשים פורסם ראיון עם רב במשטרה לשעבר, שהצהיר בצורה ברורה שאי אפשר להיות יהודי ירא שמים במשטרה); השב"כ (צריך לפרט?); מערך התרבות (מכתיבי המדיניות במדינה הם "אנשי הרוח" החילוניים השמאלנים שונאי ישראל ושונאי התורה); מערכת החינוך (מה הקשר ליהדות? שלא לדבר על גזירות השמד (כפשוטו) שלאחרונה הם מנסים לאכוף על מערכות החינוך העצמאיות); התקשורת (אם מישהו עוד לא יודע את זה, שיתעורר...); עידוד עליית גויים (למניעת השתלטות דמוגרפית של הדתיים); בפוליטיקה (הזמן קצר עד שנוכרז רשמית כ"מדינת כל אזרחיה"); ועוד.

למעשה, כבר מראשית ימיה של המדינה המצב היה דומה: העברה המונית על דת (כל בני עדות המזרח ויוצאי תימן), מסירת יהודים להורג (בן גוריון היה יכול להציל רכבות שלמות של יהודים מלהגיע לאושוויץ, ונמנע מלעשות זאת משיקולים פוליטיים), מניעת עליית יהודים "דתיים מדי" לארץ כדי שהדתיים לא ישתלטו על המדינה (אמרתם שהקמת המדינה איפשרה קיבוץ גלויות?), ועוד. כל זה נכון, אבל יתכן שאז עוד היה סיכוי שהמצב יתהפך, שהדתיים יתפסו את השלטון וינהיגו את המדינה בצורה אחרת. אבל הדתיים לא רצו, והיום הגענו למצב של סגירת פינות כזו, שדבר כזה פשוט אינו אפשרי בלי מהפיכה גמורה. אגב, הרב קוק בעצמו קרא לדתיים לתפוס את הנהגת היישוב, ואף הקים תנועה פוליטית לשם כך ("דגל ירושלים" – שאגב, מעולם ובדווקא לא היתה חלק מההסתדרות הציונית!), אבל לא הלכו אחריו. וחוץ מזה, נניח שבאמת זה היה המצב מההתחלה – אולי טעינו? אולי החרדים צדקו ? אסור לחשוב כך? כלומר, אסור לעשות חשבון נפש ולחפש את האמת, לחפש רק את ה'? לפעמים זה מה שאני מרגיש: אם אתה אומר שהחרדים צדקו במשהו, עדיף שלא תאמר. כלומר, זה לא לגיטימי לומר דבר כזה, עוד לפני שמתחילים לחשוב אם יש סיכוי שהוא נכון. עצוב לי, שבעצם אומרים לי לא לחפש את האמת... . אינני פוסק שהחרדים צדקו; אבל לאן נעלמה בקשת האמת?! מדוע אין פתיחות לחפש את האמת התורנית היותר מדויקת, לאור המציאות המשתנה?!

האם זה אומר שעם ישראל "אבוד", חלילה? שעם ישראל "ירד מהפסים", חלילה? כלל וכלל לא! זה אומר משהו אחר לגמרי, שאותו אפשר להבין דוקא לאור כל האמור לעיל: זה אומר שקליפת הערב רב הצליחה מאוד עד עתה. היא הצליחה לחדור כל כך עמוק, עד שהיא מצליחה להכניס טלויזיה לבתים רבים ויקרים בעם ישראל (ביניהם אפילו של בוגרי ישיבות) ולטמא אותם; היא מצליחה להכניס תכני לימוד עקומים, מוטעים, רדודים ומלאי חוסר-צניעות לתוכנית הלימודים בבתי הספר הדתיים; וחמור מכך – היא מצליחה להביא אפילו לעיצוב השיח התורני בכל מיני סוגיות הנוגעות לענייני דת ומדינה. היא מצליחה גם לכפות עלינו את סדר היום הציבורי, להכתיב כיצד ייראה הרחוב היהודי ומה תהיה האוירה התרבותית והערכית בארץ; והתוצאה הבלתי נמנעת – והכואבת ביותר – היא שלצערנו התכנים הללו חלחלו לנפשם של עשרות אלפי בני נוער טהורים וקדושים, בנים למשפחות של תורה ויראת שמים, והשפיעו ומשפיעים על אורח חייהם. מתוך כך הם נתונים בבלבול גדול, באין משקל-נגד עוצמתי לאותה 'קליפה'. כל זאת משום שהוריהם עדיין אוחזים את החבל משני קצותיו: מחד התורה הקדושה, ומאידך המדינה הקדושה.
זאת חשוב לזכור: עם ישראל הוא קדוש וטהור! עם ישראל רוצה את ה'! אבל עם ישראל שבוי בקונספירציה נוראית, שרקם נגדו כוח רוחני אדיר ואכזרי. ומהקונספירציה הזו הוא חייב להינצל, לפני שיהיה מאוחר, חלילה.

אחרי כל הכניסה הזאת לפרטים, נעלה רגע למעלה, ונעיף מבט על המציאות ממעוף הציפור, לפי האמור: הקב"ה החליטה שבאה עת דודים, הגיעה העת לגאול את ישראל. הוא החל "להניע את גלגלי הגאולה", לקבץ את גלויות ישראל לארץ ישראל, להשיב את ישראל בהדרגה לתורה ולמצוות, לבנות את הארץ, להרים את קרן התורה בכלל ובארץ ישראל בפרט, להצמיח את הארץ, ועוד ועוד – יש הרבה חסדי ה' למנות, וצריך למנות אותם. בו זמנית, קמו כוחות הטומאה בכלל, וה"ערב רב" בפרט, לעכב את התהליך הזה. וכדרכם, הם עשו זאת בצורה מאוד מתוחכמת: אחרי שהם הצליחו להביא ל"המצאת" המושג "חילוניות" ו"יהודים חילוניים", הם עוררו גם אצלם את הרוח הציונית, ונתנו להם כוח "להשיג" את הדתיים. לתפוס את המושכות, ולהוביל את תהליך הגאולה! כן, השיטה המתוחכמת שלהם היתה לשתף פעולה עם תהליך הגאולה, בתחילתו, כדי להפיל אותו בהמשך! וכך, לאט לאט, הם צברו עוד ועוד כוח, ובכוח הזה החדירו יותר ויותר את הטומאה אל תוך המחנה הקדוש. ובפרט אל המחנה הדתי לאומי, יותר מאשר אל המחנה החרדי.
אז מי היום מייצג את הערב רב? מי השליח של הערב רב בעולם המעשה? ההנהגה הישראלית השלטת, על כל מוסדותיה והמבנה שלה, קרי: מדינת ישראל .

לחלקו השני של המאמר לחצו כאן