אמא רחל

כמה דמעות את יודעת, אמא. דמעותיך שלך, ודמעות בנייך ובנותייך. דמעות בעבר, ודמעות בהווה. דמעות צער וחורבן, ודמעות גיל, שמחה וישועה.
הכל את רואה, אמא. הכל את אוספת ומאמצת אל לבך. את הכאב הבלתי-נסבל של הרווקה, ואת שממון וריקנות העקרה. את התחנונים עבור החולה, ואת הצעקות להחשת הגאולה.
את שומעת, ומעלה את דמעותינו לפני כסא הכבוד. בחודש בו נפתחים ארובות השמיים, באים אלפים ורבבות ושופכים לב כמים, נוכח פני ה', אצלך. ואולי הדמעות הזולגות כאן כל-כך בחופשיות, עולות כאדים מן הים, ומהם מתהווים העננים המריקים כל טוב.
כמה התגעגענו, אמא. שנים שחלמנו עלייך. ואת עלינו. יחד עם מקום מקדשנו, נצרבת בתודעה הלאומית והאישית. מבנה קטן בצל עץ עתיק, המחכה ליום פקודה. ונפקַדְת, אמא. ואת נפקֶדֶת. נפתחו השערים, ושב ובא גוי צדיק שומר אמונים.
כן, אנו שבות אליך, אמא. עם ילדינו וטפנו. נשים עם תינוקות בזרועותיהן, וזקנות הנשענות על מקלן. יש הבאות יום-יום עם עלות השחר, ויש שמגיעות ממרחק אחת בשנה. ויש גם הבאות בדרך משאר האבות והאמהות או בדרך אליהם. אבל אנחנו באות. ואת שוב שם בשבילנו. חובקת, עוטפת, מכילה.
לא, אין זה כבר אותו מבנה קטן בעל כפה עגולה, זה מן התמונה על הקיר. עתה את נחבאת בתוך מבצר ענק. אך את הילדים לא יכולים לרמות. אנו מזהים אותך גם מבעד למעטפת, ושבים ומתרפקים כבעבר.
אמא, אמא. הזעקות בוקעות רקיעים. נרות הנשמה מתנוצצים בעיני הנשים. אנחנו אתך. נודרות נדרים לכשניוושע, שמחות בשמחת חתן וכלה, צועקות הושע נא, כמו שרק בלידה... ושוב מוחות דמעה.
אמא, אמא. היש מי שיוכל לתאר את השמחה על כך ששבו בנים לגבולם? כן, עוד הדרך ארוכה. אך את הרי אמונה עלי דרך, יודעת להמתין ולצפות. וגם אנו יודעות לחכות - לאוטובוס, לישועה, לגאולה השלימה.
הנה, שבו ונפגשו דרכינו. וגם דרכינו אנו, דרכה השונה כל-כך של כל אחת מאתנו, נפגשות אצלך. נופלות המחיצות, וכולן בוכות ביחד. בוכות ושמחות. שמחות ובוכות. אשרינו שזכינו, ולוואי ונזכה. ושבו בנים לגבולם.
*
בנות ובנים שבים לגבולם. ביום פטירתה של רחל אמנו, י"א מרחשוון, פוקדים אלפים את הציון, אך גם במשך השנה כולה, אמא מחכה לנו.