אדמה, שמים, רוח וגשם

אנו עומדות בראשיתה של שנה, שמקופלות בה עוצמות רבות. שנה זו מיוחדת מכמה בחינות, והצטרפותן בשנה אחת מתרחשת לעתים נדירות מאוד. זוהי שנת שמיטה, שהיא גם שנה מעוברת, ונוסף לכך – נזכה השנה גם לברך את ברכת החמה.
לכל אחד מן הפנים הללו עומקים רבים, ויש להתבונן מה מזמין כל אחד מהם בעבודה הפנימית. אך דומה, שיש כאן גם הזמנה להתבונן בשילוב הנדיר שבין העיתים.
נראה כי השנה נפגשים השמים והארץ. החיבור והעיסוק באדמה, דרך אי-העיסוק בה בשנת השמיטה, משתלב בסוד בינת העיתים של העיבור, בהתאמתן של מערכות השמים הקשורות לחמה וללבנה לאחדות אחת (על התאמת שנת הלבנה לחמה כסמל לאיחוד הרגש והשכל ראי בשחנשים 16, אדר א' ה'תשס"ה).
נשיקת שמים וארץ היא תיאור חז"ל למקום המקדש. המפגש בשנה זו בין החיבור לאדמה ובין אחדות גרמי השמים, נושא בחובו עוצמה יתרה, עוצמה בראשיתית ועוצמה גאולית.
על מנת להבין את עומק העניין עלינו לחפש את ה'שמים' וה'ארץ' שבנפשנו. "האדם עולם קטן" (תנחומא פקודי, ג), ועל כן משתקף כל דבר ביקום גם באדם פנימה. ישנם סמלים רבים שניתן לייחס לשמים ולארץ – רוחניות וגשמיות, שאיפות ומציאות, ועוד. לשמים ולארץ גם מאפיינים של השפעה וקבלה, ויש המשייכים אפיונים אלו גם למהויות הזכריות והנקביות.
נראה, כי בכל סמל בו נבחר, הנקודה המרכזית עליה עלינו לתת את הדעת בשנה זו, היא המזיגה וההליכה המשותפת של שתי הרמות גם יחד, השמימית והארצית. שנה מעוברת מכונה בהלכה "שנה תמימה" (עפ"י ערכין פ"ט מ"ג), והמובן הפשוט הוא 'שלימה'. יש לנו הזדמנות (נדירה!) לאחות את הקרעים בנפשנו, להגיע לאיזונים ולתחושת שלימות פנימית, שאפשרית רק בנתינת מקום ומודעות לפנים השונות של מהותנו.
זהו סיפורו של האדם. אדם שנקרא על שם האדמה ממנה לוקח, נגזר גם מן המשאלה – "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד). בין שמים וארץ אנו מוצאים את העצמות שלנו, וכנשים הדברים נכונים עוד יותר. הדיאלקטיקה התמידית בה אנו מוצאות את עצמנו, בין הרצון לנסוק והצורך לנחות, בין החלומות למפגש עם הקרקע, יכולה להגיע לסוג של הרמוניה אם אך נדע שהיא הנותנת, ודווקא במשיכה לשני הקטבים מונח השלום.
בפתחו של חודש מרחשוון, בשנת השמיטה המעוברת, אנו מוזמנות לצמוא עם האדמה, לבקש על מטר השמים, ולהידמות עוד במעט ליוצרנו, המשיב רוח ומוריד גשם.