אהבת ישראל- כלל גדול בתורה

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) 
"רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". (בראשית רבה פכ"ד).

ניתן להסביר שבמילה "כלל" מורה לנו רבי עקיבא כי כל מצוות התורה נכללות במצוות "ואהבת לרעך כמוך".
יתר על כן, כשבא לפני הלל הנשיא אותו הגר (שבת לא.) ואמר לו "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", אמר לו הלל: "כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, ואידך, פירושא הוא זיל גמור" (כל מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, והיתר, פירוש הוא, לך ולמד). כלומר, כל יתר תרי"ב המצוות הן פרטים של מצוות אהבת הזולת, ובלעדיהן לא היה ניתן לקיימה.

עניין זה מתמיה מאוד. אפשר להבין שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" כוללת בתוכה את כל המצוות שבין אדם לחברו. אבל כיצד ייתכן שהיא כוללת בתוכה גם את המצוות שבין אדם למקום?

תכלית הבריאה - דבקות

כדי להבין מדוע קובעים חז"ל כי מצוות אהבת הזולת כוללת בתוכה את כל מצוות התורה, עלינו תחילה להבין מהי מטרת קיום התורה והמצוות.
חז"ל מלמדים כי "תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים יוכלו, ע"י קיום התורה והמצוות, לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח עד שיזכו להדבק בבוראם יתברך ויתעלה" (בעל הסולם, מתן תורה). כלומר, על ידי קיום כל תרי"ב המצוות, שהן, כאמור, פרטים של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", מתעלה הנברא למדרגה שבה הוא מסוגל להכיר את בוראו ולחוות את השפע שהבורא מעניק לו, עד שהוא מגיע למצב השלם המכונה "דבקות".

סיבת התענוג והסבל

במאמר "מתן תורה", מסביר הרב יהודה אשלג זצ"ל, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, שהנברא, מטבע בריאתו, משתוקק להידבק בבוראו. לכן, כאשר אנו משתווים בתכונותינו לתכונותיו של הבורא, אנו נהנים, ואילו בעת שאנו הפוכים מהבורא בתכונותינו, אנו סובלים. לעיתים אף בלי להבין מדוע.
תכונת הבורא היא נתינה טהורה. לעומתו, שרוי הנברא כולו במצב של קבלה למען עצמו, והוא אינו מסוגל לבצע, ולו את הדבר הקטן ביותר, בלא ציפייה (מודעת או סמויה) לתגמול.
לכן, כל עוד אנו שרויים בקבלה למען עצמנו, אנו מרגישים סבל וחוסר שלמות, מכיוון שבכך תכונותינו הפוכות מתכונת הבורא. לעומת זאת, באם נרכוש את תכונת הנתינה – תכונת הבורא, נרגיש תענוג והנאה בלתי פוסקים.
מכאן נובע כי במימוש הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", היינו, ברכישת תכונת הנתינה, אנו משיגים את תכלית הבריאה שהיא הדבקות – ההשתוות אל תכונת הבורא.

מצוות שונות, מטרה זהה

כעת נוכל להבין מדוע מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כוללת בתוכה את כל המצוות, גם את אלו שבין האדם למקום.
כי למעשה, אין כל הבדל מהותי בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו, משום שלשתיהן יש אותה המטרה: להביא את הנברא לדבקות בבורא, להשתוות לתכונתו, תכונת הנתינה והאהבה. כמו כן, גם הצד המעשי שלהן זהה. משום שבזמן שהאדם פועל מתוך נתינה אמיתית, ללא ציפייה לתגמול עצמי כלשהו, הוא לא ירגיש שום הבדל בין מעשה כלפי הזולת או מעשה כלפי הבורא.
יתר על כן, המצוות שבין אדם לחברו, מתאימות אף יותר להביא את הנברא לתכלית הבריאה. מסביר בעל הסולם, מכיוון שהמצוות שבין אדם למקום קבועות ולא משתנות, קיים חשש שהאדם יקיים אותם רק מתוך הרגל, "מצוות אנשים מלומדה". הוא לא ירגיש בקיומן איזשהו ויתור על האהבה העצמית שלו, הוא פשוט מקיים כי כך התרגל לקיים מגיל צעיר, מ"גירסא דינקותא".

לעומת זאת, היחסים בין איש לרעהו אף פעם אינם מתנהלים לפי תבנית מדוייקת ומוגדרת. לכן, כאן יותר קל לאדם לבחון את עצמו, האם הוא באמת נותן לזולת או מנצל את הזולת לטובת עצמו. לכן, מסוגלת כל כך מצוות אהבת הזולת להביא את האדם בדרך הקצרה והבטוחה לדביקות בבורא העולם.