ליום העצמאות- בין עצמות לעוצמות.../יוני אלטמן

בשכונות מסויימות בירושלים חיה לה קבוצה לא גדולה של אנשים שבשבילם יום העצמאות אינו יום חג. הם חוגרים בו שק ואפר, ומתאבלים על מה שהם מכנים "התגברות חושך הגלות". בזלזול הם קוראים לו "יום הַעֲצָמוֹת". לעומתם רובו המוחלט של עם ישראל, ברוך ה', מכיר ומעריך את גדולת היום הזה כנקודת מפנה משמעותית ביותר בחייו של עם ישראל. לאחר אלפיים שנות גלות רוויות דם, סבל ודמעות, כשהיינו שנואים, נרדפים ומעונים בכל מקום בו דרכה כף רגלינו עלי אדמות, זכינו סוף סוף לחזור לביתינו ולחדש ימינו כקדם, לעמוד ברשות עצמינו ולהקים מדינה עצמאית וחופשית כאן בארץ ישראל. אנו נוהגים להתכנס ביום הזה ולהודות לה' ולהללו על החסד הגדול שעשה איתנו. יסוד הדברים הוא בתקנת חכמים המובאת בגמרא (פסחים דף קיז'): "נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל על פרק ופרק ועל כל צרה וצרה... וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם". כלומר, כאשר נגאלים מצרה, אסור לנו להיות כפויי טובה ולהתכחש לחסדי ה', אלא מחובתינו להודות ולומר הלל על כל הטוב שגמל עימנו. אך לְאוֹר זה עולה תמיהה גדולה. לכאורה אנחנו חוגגים את יום העצמאות ביום הלא נכון!!! ה' באייר נקבע כיום העצמאות מכיוון שכידוע זה היום בו הוכרזה המדינה. אך באותו רגע לא בא שקט ושלווה ליישוב היהודי הקטן שבארץ ישראל. בדיוק להפך. הכרזת המדינה היתה האות לפתיחת המלחמה הקשה בה שבעה צבאות ערב פלשו למדינת ישראל הקטנה והחלשה, ורק אחרי מאבק ארוך ועקוב מדם ובחסדי ה' הצלחנו להדוף אותם ולנצח במלחמה. אם כבר היה ראוי לקבוע את יום העצמאות ביום בו הסתיימה המלחמה, ולא ביום בו היא התחילה. אם אמירת הלל נתקנה על יציאה מ"צרה לרווחה ומפדות לגאולה", לכאורה דווקא יום הכרזת המדינה הוא הפחות מתאים להיקבע כיום אמירת ההלל! הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ענה על כך שהגאולה שהתגלתה ביום הזה אינה ניצחון צבאי או הישג מדיני כזה או אחר, אלא משהו גדול הרבה יותר. דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון טבע את המשפט הידוע "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים". אלפיים שנות גלות עשו משהו לנפש של עם ישראל. התרגלנו להיות כנועים ומושפלים, להסתכל על הגויים מלמטה למעלה, ולהתחשב בכל מה שהם אומרים. כמה קשה להשתחרר מהדבר הזה. כאשר עמדה על הפרק ההתלבטות האם להכריז על המדינה, מדינות רבות בעולם, ביניהן גם כאלו שהיו נחשבות לידידות של העם היהודי, התנגדו לכך בתוקף. הן אמרו לבן גוריון: 'לא זה הזמן המתאים. אם תעשו את הצעד הזה כל מדינות ערב יכריזו עליכם מלחמה. אין לכם שום סיכוי למולם. אתם חורצים בזה את גורלכם למוות. את מה שלא עשה היטלר, ישלימו הערבים...". ההתלבטות היתה קשה מאוד. האם היישוב היהודי הקטן והחלש, הפצוע וכואב מהגלות הקשה, יצליח לעמוד במלחמה כזו? אולם למרות הכל ובניגוד לכל מה שאמרו בעולם, התנוצצה באותו רגע על מנהיגי העם רוח גבורה ממרום והם עשו את הצעד האמיץ והמדהים ההוא. אמר הרב צבי יהודה קוק, אותה רוח גבורה שהתגלתה במנהיגי העם באותו רגע, וכהמשך לכך בכל העם היושב בְּצִיוֹן, שהתאזר באומץ ובעוז לעמוד על רגליו, לקבל אחריות על חייו ולהדוף בעוצמה את כל הקמים עליו, זוהי הגאולה האמיתית והסרה של קללת הגלות של "ורדף אותך קול עלה נידף". כל הניצחונות וההישגים הצבאיים שהתגלו אחר כך הם רק פועל יוצא של אותה נפש חדשה שהופיע בעם היהודי באותו רגע בו הפציעה לאור עולם שִמְשַהּ של מדינת היהודים. לאור זה אולי דווקא ביטוי הגנאי ליום הזה - "יום הַעֲצָמוֹת" (שהזכרנו בתחילת דברינו) מקבל משמעות חדשה. הנביא יחזקאל (פרק לז') מתאר בחזונו את העצמות היבישות שריח המוות נודף מהם, ופתאום מופיעה רוח ממרום ומעניקה להם חיים חדשים. אומר הנביא "העצמות האלה כל בית ישראל המה... הנה אני פותח את קברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם". עם ישראל היה בגלות שבור ומרוסק כמו עצמות יבישות. באורח פלא חזרנו לארץ ורוח ממרום השיבה לנו את נפשינו. ביום העצמאות התגלו העוֹצמוֹת בַּעֲצָמוֹת היבישות, ועם ישראל קם סוף סוף לתחייה! יהי רצון שגם אנחנו בימים האלו נדע להתמלא ברוח גבורה, לעמוד כנגד כל הקמים עלינו לכלותינו. ונזכה שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו. חג עצמאות שמח!