מההסתר לגילוי

"כל חכמת האמת אינה אלא חכמה המראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן הא-ל האחד ב"ה, לגלגל הכל, להביאו אל השלמות הגמור באחרונה". (רמח"ל, קל"ח פתחי חכמה, פתח א')

להוציא לאור את שלמות פעולותיו

לימדונו חז"ל, שהסיבה לבריאת העולם היא רצון הבורא להיטיב לנבראיו. לכן ברא הבורא את הנבראים עם טבע של רצון להנות, ממה שרוצה הבורא לתת להם.
הבורא הסתיר את עצמו מנבראיו בארבע הסתרות, המכונות ארבעה עולמות ("עולם" מלשון "העלמה"): עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשיה.

במציאות שבה אנו חיים אין אנו מרגישים את קיומו של הבורא. זוהי רמת ההעלמה המרבית, שנקראת "העולם הזה", והיא המדרגה הנמוכה ביותר שבעולם העשיה. זוהי דרגת הקיום השפלה ביותר שקיימת.
ויש לשאול, מדוע היה עליו לעשות כן? מדוע צמצם הבורא את אורו צמצום אחר צמצום, עד שהביא אותנו לעולם הזה העכור והלביש את נשמותינו בגופים העכורים של העולם הזה?
עונה על כך האר"י הקדוש בספרו "עץ חיים" (ענף א'): "כדי להוציא לאור שלמות פעולותיו". הבורא העלים את עצמו מאיתנו בארבע העלמות, על מנת לאפשר לנו להשלים את עצמנו, ולהגיע בכוחות עצמנו לגילוי האלוקות, עד לרמת הגילוי המרבית שבעולם האצילות.

עשה רצונו כרצונך

כאמור, הבורא רוצה רק להיטיב לנבראיו, והנבראים רוצים רק ליהנות מהטבתו. אם כן, כיצד ניתן לקיים את ציווי חז"ל: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (פרקי אבות ב', ד')? והרי רצון הנברא הפוך בתכלית ההיפוך מרצון הבורא!
הדרך היחידה לעשות זאת היא אם הנברא ייהנה מהשפע שמשפיע לו הבורא מתוך כוונה לגרום בכך נחת רוח לבורא. או אז תחשב פעולת הנברא כהשפעת נחת רוח לבורא, ולא כקבלה עצמית. רק אז ניתן לומר כי רצון הבורא ורצון הנברא שווים זה לזה, ואין מה שיבדילם זה מזה. מצב זה נקרא בשם "השוואת הצורה" או "דבקות".
לעומת זאת, אם הנברא רוצה לקבל מהבורא את התענוג ללא כוונה לגרום לו נחת רוח - הם נמצאים בפרוד, "שינוי צורה". שכן אין להם אותו רצון, אותה כוונה, אין להם אותה מטרה.

ככל שהנברא משווה את רצונותיו לרצון הבורא – כך הוא עובר לעולם גבוה יותר, היינו להעלמה פחותה יותר. כך מטפסים הנבראים בסולם העולמות, מהעולם הזה השפל והארעי, אל עולם האצילות השלם והנצחי.
השלמות מתבטאת בכך, שהנברא משיג בעצמו את השוואת הצורה (דבקות, השוואת הרצונות) עם הבורא. כי אז הוא נעשה ראוי לקבל את כל הטוב והעונג, שחשב הבורא להעניק לו.

גילוי האלוקות – ע"י חכמת הקבלה

אנשים, שחיים בעולם הזה, ויחד עם העולם הזה מרגישים קשר עם הבורא, לפי מדת השתוות הצורה עמו, נקראים "מקובלים".
ככל שהם משווים את רצונם עם רצון הבורא, כך המקובלים עולים בעולמות הרוחניים.
על הקשר בין ארבעת העולמות העליונים (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) ובין ארבעת חלקי התורה (פשט, רמז, דרוש וסוד), כותב הרב יהודה אשלג בהקדמה לספרו 'תלמוד עשר הספירות' (אות קמ"ח): "ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא בסידור בברכת התורה, שכתב, שמתחילים התורה בסוד, דהיינו תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי. ואח"כ ברמז, כלומר שנתגלה ביותר בתורה דיצירה. עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשי"ת".
במאמר מהות חכמת הקבלה, כותב הרב אשלג שחכמת הקבלה היא: "לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".

הוא ממשיך וכותב, כי אם במשך כל הדורות היתה חכמת הקבלה נחלתם של יחידי סגולה ורק מעטים הורשו לגשת אל הקודש – הרי שבדורנו, רשאי לעסוק בה כל אדם החפץ בכך.
ומובטח לכל אדם העוסק בחכמת הקבלה, שבסגולת העסק בה יזכה להגיע להשגת הבורא, לגילוי האלוקות, לדרגת הקיום השלימה והנצחית. אזי נזכה שיתקיים בנו הפסוק: "ולא ילמדו עוד, איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

(מבוסס על ההקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה מאת הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש 'הסולם' על ספר הזוהר)