משנאת חינם לאהבה נצחית

אנו עומדים בפתחם של ימי "בין המצרים", שלושת השבועות בהם נוהגים מנהגי אבלות, זכר לחורבן הבית.
אצל רבים מאיתנו מקננת התחושה שהאבל הוא לא רק בגלל בנין נאה שחרב. מאחורי עבודת הקרבנות ושירת הלוויים עמד דבר נשגב ונעלה הרבה יותר, והוא הוא הדבר אשר עליו אנו מתאבלים זה כאלפיים שנה, ונמשיך להתאבל עד אשר נזכה לו בשנית.

סיבת החורבן 
"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".
(יומא ט:)

בחורבן הבית איבדנו דבר אחד ויחיד: דבקות בה'.
בהקדמה

לספר הזוהר, מגדיר הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, את המילה "דבקות" כ-"השתוות התכונות".
למשל, אם שני אנשים אוהבים זה את זה, ניתן לומר, כי הם דבקים זה בזה כגוף אחד. ולהיפך, אם הם שונאים זה את זה, ניתן לומר שהם רחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב. אין המדובר על קרבה פיזית או ריחוק פיזי, אלא על השתוות התכונות. כאשר אדם אוהב את כל מה שחברו אוהב ושונא את כל מה שחברו שונא – ניתן לומר שהם אוהבים זה את זה ודבקים זה בזה. ואם כל מה שהאחד אוהב, האחר שונא – הריהם רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה.
על פי ההגדרה הנ"ל, דבקות בה' היא השתוות עם תכונותיו. אם אדם אוהב את כל מה שה' אוהב ושונא את כל מה שה' שונא – ניתן להגיד עליו כי הוא דבק בה'.
אם כן, מהי תכונתו של ה'?
תכונתו של ה' היא האהבה המוחלטת לנבראיו, ככתוב: "טוב ומטיב לרעים ולטובים".
אם האדם רוצה להגיע לדבקות בה', עליו לדבוק בתכונתו: כשם שה' אוהב את כל נבראיו, רעים וטובים כאחד, כך על האדם לאהוב את הבריות, באהבה שאינה תלויה בדבר.
בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כל העם בדבקות בה', דבקות בתכונתו של ה': תכונת האהבה.
כל אדם מישראל קיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו ממש. כל אדם אהב את חברו בדיוק כפי שאהב את עצמו.

מטרת הגלות
בעוונותינו הרבים חרב הבית, מסיבה אחת ויחידה: שנאת חינם.
החורבן הפיזי של המקדש, הטבח האכזרי שטבחו בנו הרומאים, והיציאה לגלות – היו כולם התוצאות המרות של אובדן הכלל הגדול שבתורה: "ואהבת לרעך כמוך".
אלפיים שנה חיינו בגלות, בניתוק מה', בניתוק מתכונת האהבה לבריות.
הגלות הייתה תהליך איטי ומתמשך שמטרתו הייתה אחת: לגרום לנו ללמוד על בשרנו שאין לעמנו זכות קיום ללא הדבקות בה', המתבטאת בקשרי האהבה בינינו.
עלינו להבין, כי במהלך אותן אלפיים שנים עוד לא היינו מסוגלים לחזור לאותה דרגה נעלה. עוד לא סיימנו לברר את הרע עד תומו.

דור המשיח
במאמר לסיום הזוהר, כותב בעל הסולם שדורנו הגיע כבר לימות המשיח. דורנו הוא הדור שכבר בשל לחזור לדבקות בה' על בסיס התנאי: "ואהבת לרעך כמוך".
אבל עינינו הרואות שאין הדבר כה פשוט לביצוע. שכן האדם מטבעו אוהב את עצמו בלבד. ואף אם הוא גומל טובה לחברו, עדיין הדבר רחוק מכדי אהבת רעהו באותה המידה שהוא אוהב את עצמו. ואם נדרש מאיתנו לפתח רגש אהבה כזה כלפי כל אחד מבני האומה – הדבר נראה, על פניו, בלתי מציאותי בעליל.
ובאמת, האדם אינו מסוגל להגיע לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בכוחות עצמו. הדבר הוא מעבר ליכולת האנושית.
כותב בעל הסולם שהדרך להגיע לכך הוא על ידי עיסוק בחכמת הקבלה.
לכאורה תמוה, מה הקשר בין עיסוק בחכמת הקבלה ל"ואהבת לרעך כמוך"?
התשובה היא: שקיימת סגולה מיוחדת בספרי הקבלה, שהעוסקים בהם מעוררים על עצמם את "המאור המחזיר למוטב" המסוגל להביא את האדם לידי אהבת הזולת באותו השיעור שהוא אוהב את עצמו.
חכמת הקבלה נשמרה בסתר במשך כל שנות הגלות, בהן עוד לא היינו בשלים לה. אך בדורנו, דורו של המשיח, אין כל חשש לעסוק בה. 
"יתחזק נא ידיד נפש להאיר את אור חכמת הנסתר בעולם. עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה". (הראי"ה קוק, אגרות א', צב')
במהלך שלושת השבועות הקרובים, עלינו להשתדל לזכור את הסיבה העיקרית שבשלה אנו מתאבלים.
עלינו לחדש את אשר איבדנו בחורבן: האהבה בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ואז נזכה שיאמר ה' לצרותינו די, ויחדש ימינו כקדם.