לא רק לשרת. ללמד

עיירות הפיתוח הן אחד היעדים האהודים על בנות היוצאות לשירות לאומי, וטוב שכך. בנות רבות נחשפות במהלך שירותן בעיירות לאוכלוסייה שונה מזו שבה גדלו. השנה או השנתיים שבה הן חיות בחברה אחרת תורמות לאישיותן לא פחות ולפעמים יותר מתרומת השירות שלהן לחברה.
פעמים רבות כולל השירות בעיירות ובשכונות עבודה חינוכית בקרב מוסדות חינוך; מוסדות בהם לומדים אלפי תלמידים מסורתיים הרואים את עצמם כחניכי החינוך הדתי. אותם בתי ספר נחשבים כיעד מבוקש לשרת בהן שירות לאומי, ולעתים בנות רבות מתחרות על הזכות להדריך בבית ספר מקיף זה או אחר.
ברם הרבה מבנות השירות שבחרו ללמוד הוראה ולהיות מורות, לא רואות באותם מוסדות אופציה ללמד בהם באופן קבוע. התיכון המקיף או בית הספר הממלכתי דתי בעיירה היה מקום נהדר בשביל לשרת בו שנתיים, אבל כשמדובר במקום עבודה, משום מה הוא כבר אינו כה פופולארי.
כשמדובר בבנים, הבעיה לא פחות חריפה. לפני שלושים שנה, כשהבוגרים הראשונים של ישיבות ההסדר סיימו את לימודיהם במכוני ההוראה החדשים וחיפשו אתגר חינוכי, היעד היה כיבוש הישיבות התיכוניות. הר"מים במרבית הישיבות השתייכו אז לציבור החרדי והשקפותיהם ביחס לצבא ולמדינה יצרו לא מעט חיכוכים וסתירות בקרב תלמידיהם, בני הציונות הדתית. היעד הושג, המעוז נכבש, והישיבות התיכוניות מלאו במחנכים בוגרי ישיבות גבוהות ציוניות. בשנים האחרונות כבר קשה למצוא משרה פנויה כר"מ בישיבה תיכונית טובה. על כל מקום פנוי מתמודדים מספר בוגרי ישיבות והתחרות קשה. אך במקביל, מתחת לאף ישנו ציבור שלם המשתייך לזרם החינוך הדתי, אבל משום מה אינו נחשב כיעד מועדף עבור אותם בוגרי ישיבות.
קצת מספרים: בני התיכונים הדתיים מהווים 55 אחוזים מתלמידי החינוך הממלכתי דתי. אם בכל שנה מסיימים כשלושה עשר אלף בנים ובנות את לימודיהם במסגרות החינוך הדתי, כשבעת אלפים מהם הם תלמידי בתי הספר המקיפים הדתיים למיניהם, רובם מסורתיים. ה'מקיפיסטים' הבנים כמעט שלא נקלטים במסגרות ההמשך של החינוך הדתי. רק שבעה אחוזים מהם ממשיכים במסגרות המשך כמו ישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות וישיבות גבוהות. כל השאר מתגייסים ישר ללא הכנה תורנית ייחודית. אצל הבנות קשה למצוא בוגרות תיכון שממשיכות ללימודי מדרשה או למסגרות תורניות אחרות (במכללה דתית או במקום בו לומדים מקצוע כללי בשילוב לימודי קודש וכדומה). לא בלתי סביר להניח שאם היו בתוך אותם בתי ספר מקיפים יותר מחנכות מבין בוגרות המכללות הדתיות, אחוז הממשיכים והממשיכות למסגרות המשך תורניות היה גבוה יותר, ותחושת השייכות שלהם לציבור הדתי לאומי הייתה מתחזקת. בשנים האחרונות קמו פרויקטים חינוכיים כמו ארגון 'מעגלים' המבורך, שפועל בקרב בתי הספר המקיפים הדתיים. הפעילות של מעגלים הפגיש את מדריכיו עם ציבור ענק וצמא של נוער מסורתי. אך מי מוכן לראות אידאל בללמד בקביעות בבתי ספר אלו? וכי הם לא חלק מעם ישראל?
סוגיית בתי הספר המקיפים היא רק סעיף אחד במערכת היחסים הבלתי תקינה בין הציבור הדתי לאומי לציבור המסורתי. המסורתיים לומדים בחינוך הממלכתי דתי, רבים מהם מגיעים לבני עקיבא, והכיפה שיש להם בכיס היא סרוגה. בכל זאת הם בדרך כלל לא זוכים להיחשב כחלק מהציונות הדתית. קיימת התעלמות מסורתית מהמגזר המסורתי והיא באה לידי ביטוי גם בכלי התקשורת הדתיים, בפרסומות המגזריות ובדפי פרשת השבוע שהכותבים בהם לא תמיד זוכרים שהם נכנסים גם לבתי הכנסת בדימונה ובאופקים.
השתלבותם של בוגרי ישיבות ובוגרות מכללות דתיות במערכות החינוך המסורתיות היא צו השעה. נכון, מדובר בציבור פחות מוכר. זאת לא החממה בה רובכן למדתן. ובכל זאת, מי שמאמינה בדרכה של הציונות הדתית צריכה לגלות אחריות כלפי מערכות החינוך של חובשי הכיפות השקופות. הטובות למקיפים!