40 שנה לניצחון ב67

40 שנה למלחמת 6 הימים וכולם צריכים להיכנס לדיכאון של חוגי שמאל למינהם שלא מפסיקים להתאונן בכל במה אפשרית על הנצחון ההיסטורי של מדינת ישראל על 5 מדינות ערב שרצו להכיר לנו את הים מקרוב מאוד.
השיח הדכאוני משתלט על כל פינה אפשרית ברדיו בטלוויזיה ובאינטרנט, "מה קרה לנו", "למה נהפכנו" "ההתנחלויות" ועוד משפטים שאמורים לגרום לנו להיכנס למצב רוח מדוכדך כאילו אנחנו הכישלון הגדול ביותר על פני האדמה. אסור לשמוח בחוגים אלו על הניצחון המזהיר במלחמה שהרי אז תיתפס כיצור כוחני שאוהב מלחמות –"מיליטריסט". הבעת שמחה על האירוע ההיסטורי שהעם היהודי חזר לאדמתו האהובה לעירו העזובה ירושלים אחרי אלפיים שנות גלות בנכר אסורה בהחלט במידה וזה כן גורם לך למחשבות על צדק היסטורי ולתחושה של חזרה הביתה למקום שתמיד חיכה לך הרי שאתה "משיחיסט"- מידה מגונה ביותר בקרב האנשים שחושבים שיש להם מונופול על המוסר והחכמה.
בכתבה במבט שני בערוץ ה-1 בשבוע שעבר הייתה תוכנית על הספר "שיח לוחמים" שנכתב אחרי המלחמה ב-67 ובו יש קריאות של חיילים לחשיבה מחדש ולחשבון נפש וגם ביטוי לעייפות מהמצב של מלחמות ללא סוף. מסתבר שאת השיחות של החיילים הדתיים צנזרו. הדיבורים האלו על חזרה הבייתה והתגשמות חזונם של נביאי עם ישראל נתפס כמשהו שלא ראוי להיאמר ולהישמע. מה זה הדיבורים הללו על חזון הנביאים על תחיית עצמות יבשות בסה"כ חזרנו לירושלים עיר קודשנו אחרי אלפי שנות געגועים וכיסופים לאבנים הירושלמיות ולבתי הכנסיות הקדושים של העיר שכל יהודי נשבע לפני שהוא מתחתן "אם אשכחך ירושלים" אז מה הסיפור אז חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר מה כל ההתלהבות הזאת? עכשיו זה זמן לעצבות ולהתמרמרות על מר גורלנו על מחשבות הזדהות ואמפתיה עם אויבנו שניסו לחנוק אותנו. עכשיו זה הזמן להבין את "האחר" זה שהפסיד במלחמה שהוא פתח בה או הצטרף אליה בתקווה להתחלק בשללם של היהודים שמתעקשים לגור ולהפריח את שממת הארץ הנחשקת דבר שמעולם אותם אויבים (או "האחר") לא חשבו לעשות.
באותה תוכנית במבט שני שהייתה בסימן 40 שנה למלחמת 6 הימים הציגו עוד 2 כתבות אחת על סבסטיה ואחת על חברון. בכתבה על חברון היו את כל המאפיינים של הדיכאון השמאלני וההתמרמרות המתבקשת של פעיל שלום עכשיו שדיבר על מתיישבי חברון ועל הצורך במחיקת הישוב היהודי מהעיר החברונית. 800 המתיישבים בחברון שהם 3% מכלל העיר הם אויבי השלום ורק עם סילוקם יבוא גואל לציון. אבל זה הבלוף הגדול כי כל מסמך של שלום שלא יכיר בזכות הלגיטימית של העם היהודי במקום כמו חברון בעיר האבות שהם השורשים של הזהות היהודית שלנו(וסליחה על ההתפרצות הפטריוטית) מעידה ותגרום בסופו של דבר לכישלון של הסכמים וניירות עם מלא חתימות ומשפטים מלאי רגש על שלום שלא יבוא. כי המשמעות שאין ליהודים חלק ונחלה במקום שבו נוצרנו מי שאנחנו ומשם התגלגלנו לאן שהגענו אומרת שאין לנו שום שייכות לשום רגב אדמה במקום הזה שבעצם אנחנו צריכים לחזור למקום שהיינו בו רוב הזמן ולשם אנחנו שייכים אירופה הנפלאה, גרמניה, רוסיה ועוד מקומות נפלאים על פני כדור הארץ. דווקא ההכרה בזכות שיש לנו בחברון תבהיר בצורה הברורה ביותר שהמקום הזה הארץ הזאת ולא רק חברון אלא גם גבעתיים, קיסריה(שהייתה כפר ערבי כמו הרבה מקומות בארץ אבל חברון ומתיישביה הם החוצפנים הגדולים...), יפו וירושלים שייך לנו ויש לנו גם את הזכות המוסרית לחיות בהם.
כאחד שנמצא הרבה בשדרות עיר "מוכת הקאסם" אני חייב לומר שעקירת אחינו מגוש קטיף רק הרסה וכנראה גם תנציח את הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים כי אנחנו מאששים במעשינו למי באמת שייכת האדמה הזאת ומי שמוכן לתת את אדמותיו לזרים ולהפקיר את אחיו לגורלם מעיד שלא רק אדמת גוש קטיף לא שייכת לו אלא גם שדרות, קיבוץ נירעם, אשקלון, חיפה וכל מקום אחר בארץ לא באמת שלו. הקלות שבה הפלשתינאים ניצחו אחרי מסירת גוש קטיף לידיהם גרמה להם להבין שאפשר להפוך עוד כמה ערים לשממה והם מנצחים לצערנו גם בשדרות. במצב מדוכדך זה באמת, נושא אני את עיני לנביאי האומה שידעו לומר שגם אחרי הגלות האיומה והשועלים שהילכו בבית קודשינו עוד יש תיקווה ועתידים הבנים לחזור לבית אביהם וגם אנחנו נלמד לצאת מגלות המחשבה שבה אנו נמצאים.