הודו – לנסוע רחוק לפגוש קרוב

מתוך "מעייני הישועה", פרשת בא הודו. מיליארד תושבים. ביניהם מסתובבים אלפי ישראלים בשנה. צעירים. מחפשים. את עצמם ואת זהותם. בכפרים מסוימים, רוב השלטים בעברית. יש מי שנוסע לחפש את משמעות החיים, ויש הנוסע כדי "להתאוורר". יש מי שנוסע כדי להתרחק מההמולה ולהיות לבד, ויש הנוסע כי כולם נוסעים. המשותף לרוב המטיילים זה הפתיחוּת לשמוע. רחוקים מהמרוץ היום יומי בארץ, מנותקים ממבזקי החדשות, יש שלווה המאפשרת התבוננות. אך במה יתבוננו וממה יטעמו? האם ימצאו "טעם חיים" רק בסוגי עבודה זרה משוּנים? האם יש שמחה חוץ מזו המתודלקת באמצעים כימיקלים, במסיבות הטרנס של full-moon הנמשכות שלושה ימים ברצף בחופי אנג'ונה בגואה? אמנם מזמן יש בהודו עוגן של פעילות יהודית. אך היא מסוג מסוים מאוד, ולרבים מהצעירים אין היא מתאימה. הם צמאים לתורה ארץ-ישראלית. למפגש חי עם תורה המחוברת לחיים ולארץ, המחנכת לשירות צבאי והיוצקת תוכן לחיים ואין היא מדכאת אותם. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות ספורדיים לקדם פעילות ברוח ציונית תורנית בהודו. אך כעת החלטנו לעשות מעשה. להקים עמותה ולמסד פעילות שיטתית, ברוח דתית ציונית, עם הפנים לאחים הנוסעים כה רחוק כדי לחפש את עצמם. לעמותה קראנו "לב יהודי" ולהקמתה חברנו כמה חברים, ביניהם הרב יהושע שפירא, אבי רט, יונה גודמן, זאב שוורץ, ישראל זעירא ועוד. בשלב ראשון נשכר בית לשנה בכפר ארמבול, על חופה הצפוני של גואה (חצי שעה מאנג'ונה ומסיבותיה). בשלב שני, שלחנו לבית משפחה עם ילדים לשלושה חודשים. המשפחה, מישוב דתי בגולן, פתחה את הבית אך בעיקר את הלב. התוצאות לא איחרו לבוא. זרימה בלתי פוסקת של אורחים. זה ליום וזה לשבוע, זה מחפש ללמוד תורה וזה נאבק בהתמכרותו. קבלות שבת המוניות, בהשתתפות עשרות ישראלים, אשר לראשונה בחייהם טעמו שבת במשפחה דתית. סיפרה לנו אחת הישראליות, עם דמעות בעיניים, כיצד במשפחה זו יש מנהג ייחודי. בערב שבת, לפני הקידוש, הבעל שר לאשתו "אשת חיל". ממש כך...! היא מעולם לא ראתה מעשה כה יפה. לדבריה, זה סוג הבית שהיא הייתה רוצה. הם התרגשו מהשבת ומהמפגש הבלתי אמצעי עם אורח חיים המבוסס על אדני תורה. אך מה שבעיקר שבה את הלבבות, היה המפגש החי עם משפחה דתית, בתוך ביתה. לכולם זה היה מפגש ראשון עם העוצמה של חיי משפחה, של בני זוג וילדים, שחייהם שורשיים, מלאי אהבה וחתירה למשמעות. העניין תופס עוד ועוד תאוצה. המשפחה הראשונה הייתה מהגולן, השנייה מהשומרון ולפני שבוע יצאה המשפחה השלישית, הפעם מגוש קטיף (רמת הגולן, שומרון וגוש קטיף – כידוע המתנחלים עסוקים רק בענייני ארץ ישראל...). הפעילות הציונית-דתית בהודו נמשכת, אך למרבה הפלא, היא גם חוזרת ארצה. המשפחה הראשונה חזרה ארצה, וכך גם רבים מהמטיילים הישראלים שהם פגשו בהודו. הישראליים ממשיכים לחפש, מיוזמתם, את הטעם היהודי שהם פגשו לראשונה בגואה. יש רצון אמיתי להמשך קשר. הם מתקשרים או קופצים לבקר, באמצע השבוע או בשבת. לא מזמן התקבצו יחד כשמונים ישראלים, "יוצאי הודו", לשבת משותפת אצל המשפחה מהגולן ששהתה בגואה. כולם רוצים להמשיך ללמוד ולהכיר. לחוות שוב טעמה של שבת ובעיקר, את עוצמת המפגש עם חיי משפחה תורניים. והטענה הנוקבת מכל: איפה אתם? למה צריך לנסוע עד הודו כדי לחוות שבת במשפחה ציונית דתית שורשית? למה צריך להתנסות בכל מיני עבודות זרות, עד שמגלים שהאוצר טמון מתחת לגשר של כולנו? המסקנות רבות. בין השאר: א. הפעילות של עמותת "לב יהודי" בהודו קלעה לצורך אמיתי. היא מצליחה ליצור קשר עם מאות ישראלים בשלב שבו הם מחפשים ופתוחים לשמוע. רחוק מן הבית וקרוב אל הלב. צריך למצוא דרכים ואמצעים להרחיב את הפעילות בהודו, ולבסס את המשך הפעילות עם החוזרים (תרתי משמע) לכאן. ב. אנחנו "פאשלונרים". איך יתכן שצריך לטוס במשך עשרות שעות לארץ ההינדים, כדי לפגוש אחים הגרים בבית ממול? אנחנו מסוגרים מדי ומתביישים מדי. לעיתים, מרוב עדינות, אנו מפקירים את אחינו. ג. השיטה של דוכני הסברה ברחובה של עיר, עם נרות או תפילין, חוברות או דפי הסבר אינה מספקת. היא רק קצה קרחון בשביל ליצור קשר בעל משמעות. קשר שחייב להוליד מפגשים בבית, מפגשים של אנשים ובעיקר - של לבבות. "וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא- הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ".