מאכל האמונה

לאחרונה חזר בני מהגן, ובפיו שיר חדש-ישן: 'אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין, באמונה שלימה...'.
הניגון שהוא שר, תמיד גורם לי צביטה בלב. צביטה הצובטת שבעתיים בשעת שמיעתו מפיו של הקטן. זהו ניגון של חסיד שקפץ מן הרכבת שהיתה בדרכה לאושוויץ, במצוות רבו, על מנת ללמד את הניגון לעולם.
בתוככי הגיהינום בגרמניה, ובבית בארץ הקודש, מפי מבוגר ומפי ילד, מתנגן אותו ניגון. שיר האמונה.
 
האמונה – שירת החיים של היהודי
האמונה, מכונה בפיו של בעל ה'נתיבות שלום' כ"שירת החיים של יהודי", שיר שתמציתו בפזמון החוזר

ונשנה: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". שיר זה מלווה את היהודי מראשית חייו, מעת הצטרפותו לעם היהודי בכניסתו לברית, ועד יומו האחרון, בו נפרדת הנשמה מן הגוף. שיר זה מושר בפי ההורים ליד מיטת התינוק לילה לילה, וכשלומד הילד לדבר מלמדים אותו לשיר את השיר בעצמו. מכאן ואילך, בוקר וערב, חוזר השיר ונשנה בפי כל איש ואשה, זקן וטף. שיר זה, ליווה את עמנו בתקופות היום של ההיסטוריה וגם בתקופות הלילה. המילים עמדו תמיד על לשונם של צדיקי הצדיקים ושל פשוטי הפשוטים, כביטוי לאמונה הצרופה.
מהות האמונה היא היציבות, "ויהי ידיו אמונה" (שמות יז, יב), יתד בל תימוט עליה אנו נשענות וממנה אנו יונקות. הפתיל המקשר בינינו לבין מקור חיותנו.
לא בכדי נבחרו המילים "שמע ישראל" כסמל האמונה. הרמב"ם מביא כמצווה ראשונה בספר המצוות את "הצווי אשר צוונו להאמין הא-לוהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה, הוא פועל לכל הנמצאות, והוא אמרו ית' אנכי ה' א-להיך". המצווה השניה אותה מונה הרמב"ם היא "הצווי שצונו באמונת היחוד, והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". שתי המצוות גם יחד הן מצוות האמונה, ואנו מצוות בהן כמצוות תמידיות.
אמנם, ראשונים אחרים (כגון הבה"ג) לא מנו את האמונה כמצווה בתרי"ג מצוות, אך טעמם הוא "שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה. אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו, הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות, לא ימנה בחשבונן" (לשון הרמב"ן בהשגות לספה"מ). ניתן להמליץ על הסבר זה את לשון הפסוק: "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט, פו), וכפי שהגדיר הרמב"ם עצמו בפתיחת משנה תורה (הל' יסודי התורה פ"א ה"א): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".
כלומר, עצם הידיעה שיש מי שפעל ופועל את הכל, הוא היסוד והבסיס עליו עומדת כל עבודת ה' שלנו. יחד עם זאת, כפי שהגדיר הרמב"ם ישנה גם מצווה פרטית: לפתח את האמונה.
[עיקרה של פסקה זו מתבסס על דברי ה'נתיבות שלום' ח"א, "אמונה", וראי שם בהרחבה].

אמונה טבעית
לפני שנבחן את השאלה כיצד אנו יכולות לפתח ולחזק את האמונה שלנו, עלינו להקדים שיש פן באמונה שהוא טבעי לנו לחלוטין, והוא חקוק בעומק נשמתנו מעצם היותה. "בתוכיות הנשמה יש אור-אלוקים של דביקות ושל צימאון לאלוקים חיים אל אלוקי ישראל עד לכדי מסירות-נפש" (מדות הראי"ה, אמונה, י). לדברי הראי"ה "בתוכיות הנשמה" כולל את נשמות כולם, גם את הנשמות של האנשים שאינם יודעים לומר "שמע ישראל", ואף של אלו המצהירים שהם 'אינם מאמינים'. העדות לכך היא, לדבריו, שכאשר 'המבחן הגדול' מגיע, רואים איך גם הפשוט שבפשוטים שבעם ישראל מוכן למסור את נפשו על קדושת שמו ית'. מוכנות זו מעידה למפרע על מעיין האמונה שמאז ומעולם שרתה בלב.
אם בתוך תוכנו כולנו מאמינים בני מאמינים, מדוע אין זה מתגלה תמיד בפועל?
ה"חזון-איש", בפתיחה לספרו "אמונה ובטחון" כותב: "מדת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה ... ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה...". האמונה היא אמנם נטייה טבעית, אך על מנת שהיא תתגלה אנו זקוקות לשקט וחופש. שקט מסאון החיים החומריים, וחופש מן התאוות.
למעשה, אנו כלואים במצרי החומריות שלנו, ועל כן נפשנו איננה בת-חורין, להתבונן ולתור אחר פתרון שאלות הקיום, ולשוב להידבק בדודה. מצרי החומריות אינם כוללים רק את מגבלות הזמן והיכולת, אלא גם את כל הרצונות הנמוכים יותר שלנו. רצון ומוכנות להסתפק במציאת חיות ומשמעות בדברים חולפים ולא נצחיים, כהנאה פיזית, כסף או כבוד. זאת, נוסף על העצלות והכבדות שמושכים אותנו למטה.
יציאתנו ממצרים מסמלת את האפשרות שלנו להשתחרר ולצאת מכל המיצרים הללו (תניא פרק מז). ביציאה ממצרים נוכל לאכול מן המצה, שנקראת בלשון הזוהר (ח"ב מא, א): "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה.

אמון אמוני
לפי מה שראינו, הגם שהאמונה היא טבעית ביסודה, נדרש מאתנו עמל כדי לגלותה. העמל, כפי שראינו ב"חזון-איש", נועד לחשוף את האמונה הקיימת, והוא כזמירת הקוצים המאפשרת בדרך ממילא את התגלות השושנה.
עבודה זו היא דרכנו לקיים את מצוות העשה להאמין באלוקות ובייחודו יתברך, וכלשון ה'נתיבות שלום': "מצוות אמונת ה' היא היגיעה שאדם מתייגע באמונה, שמבקש אמונה, וזה עיקר קיום המצווה, אבל מה שמאמין בלא יגיעה מכוח האמונה הטבעית הנטועה בקרבו, בזה אינו מקיים מצוות אמונה" (ח"א, עמ' מג). מצוות האמונה מתקיימת בבקשת האמונה, בעבודה שאנו עובדים עם עצמנו להתחזק ולהאמין יותר. להאמין בצורה בהירה יותר בכך שיש בורא לעולם, שמהווה את הכל, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית; אמונה מוחשית יותר בכך שה' נמצא אתנו בכל רגע ורגע, ורואה את כל מעשינו (תכל'ס, אנו מאמינות. אחרת איך אפשר להסביר את הפאניקה של הנקיונות?); ובכך שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית.
דרך מרכזית אותה מציע ה'נתיבות שלום' כחלק מעבודת האמונה, היא על ידי הדיבור, בבחינת "האמנתי כי אדבר" (תהילים קטז, י). כל חזרה על עיקרי האמונה היא קיום בפועל של מצוות האמונה, ותורמת לחיזוקה בנפשנו.
יש לנו הזדמנויות רבות גם 'לדבר אמונה' עם הילדים. להתרגל לדבר על הקב"ה בהזדמנויות שונות, כגון בלילה אחר 'קריאת שמע' שעל המיטה, בזמן שהלבבות הרכים כרויים לשמוע קצת יותר, או באמצעות שיתוף הילדים בחוויות שלנו של "השגחה פרטית" (מובן, שלשם כך עלינו לפקוח את העיניים ולשים לב לכך בעצמנו!). ישנן גם לא מעט פעמים שהילדים, הסקרנים בטבעם, שואלים שאלות עמוקות. פעמים רבות אין לנו זמן, וכוח, להשיב על שאלותיהם, ופעמים גם אין לנו תשובות (ואז מחובתנו לבררם לעצמנו), אך האמת היא שהמענה לשאלה עמוקה הוא רק תשובה עמוקה. אגב, שמעתי מהרב אבן-ישראל שליט"א, שמוטב לדבר עם הילדים על "אין סוף ברוך הוא", ולא לצייר אותו בציור שגוי של 'סבא טוב שיושב בשמים ומחלק סוכריות'. כך בקטנים, וקל וחומר עם המתבגרים.
כמובן, שלפני כל השאלות והתשובות ישנה אמונה פשוטה, שאיננה ניתנת לערעור. אמונה, לפיה יש דברים שהם מעבר להשגתנו – זהו עצם טבעה של האמונה. עם זאת, במה שאנו יכולות להשיג, מצווה עלינו להשיגו, וכלשון הרמב"ם "לידע..." (ראי דברי הרבי מליובאוויטש, 'שערי אמונה', א).
ואם כך כל השנה, ישנו זמן מיוחד ביותר לכך: ליל הסדר. כל עניינו של לילה זה הוא בישיבה עם הילדים ובדיבור עמם על האמונה. להקשיב לשאלותיהם, ולהשיב עליהם. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לכל עיקרי אמונתנו: אמונה בבורא העולם, המשגיח ומחולל ניסים, ואמונה בכך שהקב"ה בחר בנו מכל העמים והוציאנו ממצרים, כי אנו בני מלכים.

מיכלא דמהימנותא
בליל הסדר אנו לא רק מדברים על האמונה, ומתחזקים בכך שאנו בני מלכים דרך ההסבה ופרטי הסדר, אחת המצוות מן התורה בלילה זה היא: אכילת מצה. כפי שהזכרנו למעלה, המצה נקראת בזוהר הקדוש "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה.
המצה היא מאכל האמונה, מתוך שהיא מזכירה את יציאת מצרים, שכאמור, מהווה את הבסיס לאמונה. וכלשון ספר החינוך (מצוה ה): "משרשי מצווה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים".
הסבר זה מתלבש על פנימיות המצווה, כפי שהרחיב בזה אדמו"ר הזקן (תמצית מדבריו נביא להלן. בהרחבה ניתן לראות ב'חסידות מבוארת' מועדים ח"ב, "ששת ימים תאכל מצות" פ"ג).
עצם אכילת המצה יכולה לחזק אצלנו את האמונה. זאת, כיוון שהניצוצות המתלבשים במצה, מקורם במקום גבוה ביותר בעולמות העליונים ("הארץ הרוחנית"). בנוסף, יכולים אנו לראות כיצד המצה, כפי שהיא מופיעה בעולמנו, מסמלת את האמונה.
למצה אין טעם, וכך גם האמונה היא הכרה והתקשרות בקב"ה, "במה שלמעלה מטעם ודעת". המצה עצמה היא דקה שבדקות, לעומת החמץ ה'מנופח', ובכך היא רומזת לעניין הביטול, "וזהו שנקראת המצה בזוהר מיכלא דמהימנותא, שהאמונה הוא גם כן בחינת ביטול, שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם, רק מאמין האמת באמונה הטהורה, ונמשך בחינה זו בנשמה על ידי מצות אכילת מצה" (אדמו"ר הזקן, שם).
עסקנו למעלה במושג של ידיעה ביחס לאלוקות, אך כל זה היה בבחינת "ידיעת המציאות" ולא "השגת המהות". אומר הבעל שם טוב (כתר שם טוב עמ' ג): "תכלית הידיעה שלא נדע. אמנם, יש ב' סוגים שלא נדע, אחד מיד: שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, שני: שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע".
האמונה היא ההתמסרות והביטול שלנו ל'לא-נודע'. ברמה הראשונית יש בה הכרה בכך שיש מציאות והנהגה מעבר להשגתנו ("ביטול היש"), וברמה גבוהה יותר אנו כבר לא צריכים 'לבטל את רצוננו מפני רצונו', אלא שאנו מתבטלים ממש לנוכח המפגש עם האין-סוף ברוך הוא ("ביטול במציאות"). זהו 'גילוי שכינה' בחצות הלילה של פסח.
כמשל לרמות השונות של הביטול, מובא בחסידות התינוק שקורא לאביו "אבא". בשלב ראשוני בוודאי אין התינוק מבין מהו אבא, וכיצד עצם מציאותו שלו היא פועל יוצא של מציאות האבא, אך הוא מכיר בכך שיש מישהו כזה, שקוראים לו "אבא". אמנם, גם שלב זה הוא שלב מפותח של התינוק, שכן כאשר הוא נולד הוא איננו אומר דבר.
למדונו חז"ל (ברכות מ, א), "שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". ובזוהר הקדוש הוסיפו, שזהו בדיוק עניין המצה. כאשר אנו אוכלות מצה העשויה מדגן, לשם מצווה, אנו מקבלות את היכולת לקרוא "אבא".
בזמן אכילת המצה, בתחילת הלילה, עדיין איננו במדרגה להשיג את הביטול השלם לאלוקות. אך מתוך התבוננות בכך שיש "אבא", ושבאמת אנו בטלים אליו, יש סיכוי שנזכה בע"ה גם להגיע לדרגת הביטול במציאות, לנוכח התגלותו, "כחצות הלילה".

אם, אמון ואמונה
ייתכן שיש משהו בטבע הדגן, שמאפשר לילד לומר "אבא", אך אולי גם מציאות הדגן בבית, שהובא על ידי האב 'בזיעת אפו', מאפשרת לו את הקישור למקור.
מכל מקום, עוד לפני שמכיר התינוק ב"אבא" ו"אמא" כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקריאתו, יש לתינוק ידיעה פנימית (אמונה), שיש שם מישהו בשבילו. בכייתו של התינוק, לדוגמא, נובעת מן האמונה שמישהו יענה לו.
למעשה, כל מערכת היחסים בין התינוק והוריו, הוא מבנה המכין אותנו למערכת היחסים בינינו לבין ריבונו של עולם. "המילים שמשורש א.מ.ן. קשורים זה בזה. אמונה היא תוצאת הצירוף של אומן, נאמנות, אמון. כשהורים נאמנים לתפקידם ואומנים את הילד, הילד שחייו צומחים על כפי הוריו, נותן אמון ובוטח בהם. רגשות אלו הולכים ונעשים במשך השנים לקניין נפשי מוחלט, העומד בבחינת 'אמונה'" (אהל יעקב ולאה, עמ' 153. נדפס בחוברת "אם, אמון ואמונה").
האמונה מתפתחת דרך חוויות חוזרות ונשנות של אמון שנותן התינוק והילד בהוריו האומנים אותו בנאמנות. כאימהות, אנו מפתחות את מידת האמונה של ילדינו, בכל היענות שלנו לבכייתם, בהאכלתם כשהם רעבים, ובהמשך: עם כל הקשבה וסיפוק של צרכיהם הרגשיים.
בליל הסדר, עוד לפני אכילת המצה, ואף לפני שאנו מדברים ביחד על יסודות האמונה, יושבים אנו ביחד: אבות ואמהות, בנים ובנות, חבורות חבורות, ובכך אנו מתחזקים באמונה.
ויהי רצון שיתקיימו בנו במהרה דברי הנבואה האחרונים, בהם אנו מפטירים בשבת הגדול (מלאכי ג, כג-כד): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה' ... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".