יום אחד בשנה מותר לפרגן...

מיהו

ישנם בתי מלון בעולם שמסרבים בתוקף לאפשר כניסה של ישראלים לתחומם. ואין הכוונה דווקא למדינות כמו איראן או סעודיה. מדובר בטורקיה, שוויץ או אפילו ארה"ב. למה, אתם שואלים. כיוון שיש כמה ישראלים שמשום מה בטוחים שפירוש הביטוי 'פנסיון מלא' הוא - "האורחים מתבקשים לקחת הביתה את המגבות, המצעים והתמונות מהחדר". את המחיר כולנו משלמים...
אבל האמת היא שלמרות שיש כמה מקומות בעולם בהם אוהבים לקטר, להשמיץ ואפילו לשנוא אותנו (ולפעמים, בואו נודה, יש לזה הצדקה מסוימת...), אנחנו, הישראלים, פשוט אלופים בזה. לפעמים נדמה שמה שאנחנו מסוגלים לומר (או לפחות לחשוב) על עצמינו, גם האויבים שלנו לא עושים. מה שאנחנו אומרים אחד על השני או על קבוצות מסויימות בעם ישראל שלא בדיוק נראות או חושבות כמונו, היה יכול לפרנס טוב כמה עיתונים אנטישמיים.

ובכל זאת יש יום אחד בשנה שבו צריך לשים את כל זה בצד. רגע בו מתמקדים בדיוק בהפך מכל זה ומשתדלים קצת לפרגן, להעריך ולאהוב.
מתי?
ביום ההולדת שלנו.
כלומר, היום - פסח.

מה הקשר, אתם שואלים?
נכון שלהרבה ישראלים האסוציאציה שעולה בראש כשרק מזכירים להם את פסח היא – 'שבועיים של עבודת פרך בניקיונות וקרצופים כשהפרס הסופי הוא ליל הסדר עם החותנת...'. אבל האמת היא שבלילה הזה לפני 3319 שנים בדיוק התרחש עוד דבר עצום.
נולדנו!
כן, ברגע הזה הפכנו מאסופת שבטים משועבדים במצרים, לעם חופשי, חי ועצמאי. לְדַעֲת כמה מן ההוגים החשובים שהעמיד העולם, הרגע הזה הוא המשמעותי ביותר בתולדות האנושות.
אומנם פתגם ציני ידוע קובע ש"כל ישראלי משוכנע שהיה יכול לכתוב את הארי פוטר בעצמו, להיות ראש הממשלה או הרמטכ"ל, ולאמן אלוף אולימפי - אם רק היה לו זמן...", אבל האמת היא שאי אפשר להגיד שאין בזה שום דבר. כמות הכישרונות הגדולים שתרמנו לעולם (איינשטיין, פרויד, שפינוזה, ברגסון, מרקס, הם רשימה חלקית בלבד), והאחוזים המדהימים של פרסי הנובל שגרפנו, מראים שאולי בכל זאת יש בנו משהו מיוחד. שלא לדבר על התנ"ך שהענקנו לעולם, על מוסר הנביאים, על שלילת העבדות והכבוד לכל אדם הברוא בצלם אלוקים, עוד הרבה לפני שהעמים האחרים העלו בדעתם לחשוב על זה (אם תבקרו בבניין האו"ם בניו-יורק, תגלו על קירותיו את מילותיו של, לא פחות, ישעיהו הנביא, שדיבר כבר לפני 3000 שנה כמעט על חזון של שלום כלל עולמי – "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"). כשבעמים אחרים עוד טיפסו על העצים ואכלו אחד את השני, אצלנו כבר דיברו על "ואהבת לרעך כמוך" וכתבו את ספר תהילים. תמיד היינו שונים ומוזרים מכולם, הקדמנו את העולם בכמה צעדים. אולי גם בגלל זה כל כך שנאו אותנו...
ובשביל עַם שהגודל שלו הוא כמו עיירה בינונית בסין, תודו שזה לא רע בכלל.

אז בואו ננצל את הרגע הזה וחוץ מארבע הכוסות המסורתיות נרשה לעצמינו להרים עוד כוסית אחת קטנה. לחיי עם ישראל! לחיינו!
מזל טוב ויום הולדת שמח.