טוב להודות...

לפעמים נדמה לאדם ש'כל העולם נופל עליו...'. כאשר העניינים לא הולכים כמו שהיינו רוצות, או ח"ו כאשר באמת נמצאים ב'צרות', יש לנו נטייה להכליל את מציאות חיינו – "הכל שחור". גם אם אנו יודעות שבעת צרה ר"ל יש לנו כתובת, וצריך לפנות לה', אנו לא מצליחות לפתוח את הפה בתפילה. מה עושים? כיצד יוצאים מהבוץ הזה?
עצתו של רבי נתן מברסלב היא: להודות. להודות? על מה? לכאורה הודאה מתאימה לשלב בו יוצאים מהצרה. אך זהו בדיוק החידוש – על ידי הודאה ניתן לצאת מהצרה. איך זה עובד? כאשר אדם נמצא בצרה, ובעצבות הנגררת ממנה, הוא הולך ונשאב עמוק יותר לתוך מצב ה'ביש' שלו. אדם שנמצא במיצר נפשי, ר"ל, מושך לעצמו עוד "דינים וצרות", כמו מגנט. חוסר היכולת להתפלל במצב זה, סוגרת גם היא את הפתח ליציאה. כאשר האדם, לעומת זאת, מתחיל לעסוק בהודאה, מתייחס לנקודות החסד בחייו, הוא עובר לעמדה נפשית של שמחה, ומושך עליו עוד 'חסד'. כאשר אדם משתחרר מעט מדכאונו, קל לו יותר לפתוח את פיו בתפילה, שהיא המפתח לישועה.
על מה יש להודות כאשר נמצאים בצרה? ישנן שתי אפשרויות מרכזיות: להודות על חסד ה' שחווינו בעבר, או להודות לה' על נקודות האור שאנו מגלות בתוך החושך בו אנו נמצאות, בבחינת "בצר – הרחבת לי". ניתן להסתכל על חצי הכוס המלאה, וכן להתבונן בטוב, במה שמתגלה בנו בעקבות המצב, או בהשגחה הפרטית שמלווה אותנו אפילו עכשיו. הסתכלות זו איננה מבטלת את תחושת החיסרון, להיפך, הודאה זו היא בבחינת 'מודים על העבר ומבקשים על העתיד'.
דוד המלך עבד את ה' באופן זה, כפי שמתבטא הדבר בספר תהילים. הספר מלא בצעקות, תחינות ובכיות על צרותיו, ברוחניות ובגשמיות. לדרגה זו של תפילה הגיע בזכות "תהילים", התהילה והשבח לבורא עולם.

להודות ולהלל
איך כל זה קשור לחנוכה הממשמש ובא?
סיפור החנוכה מתחולל בימי הבית השני. תקופה זו תחומה מלפנים ומאחור ב"גלות", בה הבית חרב. כל ימי הבית השני היו רק הפסקה קצרה, 'רווח בין עדר לעדר' ברצף הצרות. הפסקה קצרה, אך משמעותית מאוד. ההפוגה בין 'ציר לציר' או – להבדיל – בין 'מכה למכה', היא המאפשרת להתמלא כוח בשביל להמשיך הלאה. לפיכך, היוונים רצו לפגוע דווקא בנקודה הקריטית הזו. הם שאפו להכניס את עם ישראל לרצף של גלות, ובכך למוטט אותנו.
שמם, ה'יוונים', מבליט את מהותם, שמתגלה גם בנפש האדם – "טבעתי ביוון מצולה" (תהילים סט, ג): היית בבוץ, תהיה בבוץ, ועל כן זהו מצב קיומי עבורך. הכללת הצרות ובניית 'מפלצת אימתנית' כל כך, שלא ניתן להתמודד עמה. "וחושך – זה גלות יוון" (ב"ר ב, ד), הכל שחור.
המלחמה כנגד היוונים נעשית באמצעות גילוי נקודות האור שבתוך החושך. הדלקת הנרות עם חשיכה מורה בדיוק על כך שלא הכל חשוך. בעומק יותר, הניסים שאירעו בתקופה זו מעידים על חסד ה' המתגלה אף בזמן הזה. המודעות לניסים ולנקודות החסד הללו מתעוררת אצלנו על ידי ה"הודאה", ועל כן "קבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול". שמונת ימי ההודאה של חנוכה עוזרים לנו להתמודד עם הלילות הארוכים של חודשי החורף, שלפניהם ושלאחריהם. הם נותנים לנו את הכוח להחזיק מעמד ברגעים הקשים, ואף מלמדים אותנו כיצד לצאת מגלות לגאולה. "לעתיד לבא כל התפילות בטלות והודאה אינה בטילה" (ויק"ר ט, ז). [שתי פיסקאות הפתיחה מיוסדות על "ליקוטי הלכות", לרבי נתן מברסלב, הלכות כלאי בהמה, ד'].
לעבודת ההודאה משמעויות רבות, ובהן ננסה להתבונן להלן.
הודאה והכרת הטוב
היכולת להודות נובעת ממידה יסודית בנפש – "הכרת הטוב". מובנה של מידה זו הוא כמשמעה: היכולת להכיר ולראות את הטוב. הפך מידה זו היא כפיות טובה, אשר מובנה: העלמת הטוב מעצמנו, "כאילו כפה מכסה על הטובה לבל תיראה עוד" ("עלי שור", ח"ב). אמנם, פיתוחה של מידה זו בנפש תלוי בביטוי המעשי שלה, וממילא, הכרת הטוב וההודאה תלויות זו בזו, יונקות זו מזו, ומזינות האחת את השנייה.
למי צריך 'להכיר טובה'? לכל מי שעושה אתנו טוב. כמובן, מקור הטוב הוא הקב"ה, אך גם לשלוחיו – עושי רצונו – יש להכיר טובה. הרב וולבה זצ"ל מציע, להתרגל שלש פעמים ביום להכיר בטובות שעושים לנו בני אדם, ולהביע להם את תודתינו במספר מילים. הצעתו היא לחפש דווקא את הדברים הקטנים: החנווני בחנות שמספק לנו את צרכינו, הדוור שמביא לנו את הדואר וכד'. ניתן לטעון כי האנשים הללו עושים את מלאכתם, ואף מקבלים על כך משכורת, ומדוע יש להודות להם? אלא, שהכרת הטוב היא קודם כל עבורנו – על מנת שאנו נהיה מכירי טובה (הרב נבנצאל שליט"א, שיחות לספר שמות, וארא). כמובן, שמעבר לתועלת העצמית שבהכרת הטוב, אמירת תודה מסיבה גם עונג רב לזולת. ניתן לסכם את התועלת שב"הכרת הטוב" בלשונו של הרב וולבה: "אם נתלמד ונתרגל בזה, ניווכח לראות שהעולם מלא חסד, ובהניחנו זאת תתרבה בנו חיבה ורעות" (עלי שור, שם).
אם ביחס לכלל העולם כך, מובן שהדבר הולך ונצרך ככל שמגיעים לאנשים הקרובים לנו יותר – בן הזוג, אחים, ילדים, חברים, ומעל כל אלו: ההורים. למעשה, "הכרת הטוב" היא משרשי מצוות כיבוד אב ואם, כלשונו של בעל ספר החינוך (מצוה לג): "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה ... ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו". נראה, כי דווקא ככל שאנו מתבגרות, הולכת ומתפתחת בנו היכולת להעריך את מה שהורינו עשו והעניקו לנו. ומסיים בעל ספר החינוך: "וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא ... ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא".

להודות שצריך להודות
מה גורם לנו להיות כפויי טובה? מדוע איננו מעריכות מספיק את הטוב שעושים עבורנו, ובפרט אלו הקרובים לנו ביותר?
הרב וולבה (שם) מצביע על שתי נטיות דקות בנפש שהן הגורמות לכך. הראשונה: מושכל ראשון באדם הוא, שהכל מובן מאליו והכל מגיע לו. תחושה זו נובעת גם מהאנוכיות הבסיסית אתה אנו נולדים – בתפיסה זו, אנו שמים את עצמנו במרכז העולם, כשהכל לא נברא אלא לשמשנו. תפיסה זו נמצאת בנו, כל עוד איננו עובדים על עצמנו. השנייה: כאשר אנו מכירות בכך שמישהו עשה לנו טובה, במידה מסויימת אנו נעשות מחוייבות לאותו אדם. מעתה עלינו להתייחס אליו באופן מסויים, ואולי אף להשיב לו פעם כגמולו. תחושה זו מאיימת על חרותנו. יתר על כן, בכך שאנו מכירות בכך שמישהו גמל לנו טובה, אנו מוכרחות גם להודות שבמידה מסויימת אנו מוגבלות, ונזקקנו לזולת על מנת להשלים את חסרוננו. הכרה זו מולידה בנו 'הכנעה' מסויימת, שאיננה נעימה לנו. בהמשך לרעיון זה, מצביע הרב הוטנר זצ"ל (פחד יצחק, חנוכה מאמר ב, ב) על כך, שלמילה "להודות" שני מובנים. האחד, כפי שהשתמשנו בו עד עתה: הבעת החזקת טובה על מעשה חסד, והשני: הסכמה לדבריו של הצד השני. ההקשר המילולי הוא גם מהותי: "בשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו, והיה עליו להשתמש בטובתו של חבירו".
ייתכן, ולאור זאת ניתן גם להבין את דברי רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ב) שסגולה למקשה לילד היא אמירת "מזמור לתודה" (תהילים ק'). הוא אף מציין ש"לתודה" אותיות "תולדה". היכולת להיפתח ולאפשר לקב"ה להוריד נשמה חדשה לעלום, תלוייה ביכולתנו להכיר בשליטתו המוחלטת במציאות. כלשון הפסוק במזמור זה "ולו אנחנו עמו" והכתיב הוא: "ולא אנחנו". [וראי בהרחבה שחנשים מרחשוון התשס"ז].
ההפנמה העמוקה ש'דבר אינו מגיע לי' ו'שום דבר איננו מחוייב המציאות', באה לידי ביטוי יפה בקריאת השם יהודה על ידי לאה אמנו. לאה אמרה "הפעם אודה את ה'" (ויצא כט, לה), ומוסיף רש"י את כוונתה: "נטלתי יותר מחלקי". החלק הגדול שנטלה לאה איננו רק השבט הנוסף ביחס לשאר האמהות, אלא עצם הילד שקבלה... אותיות השם "יהודה" מצביעות גם הן על עניין זה. שם הוי' בתוספת ד', המסמלת את הדלות, "לית ליה מגרמיה כלום", אין לו משלו דבר ("אור גדליהו", חנוכה).
כולנו נקראים יהודים, על שם יהודה, וביסוד מהותנו מונחת התודעה שאנו תלויים לגמרי בו ית', כל חיינו הם "חסד", והוא מקור הכל.

הודאה לה'
כיצד יכולות אנו להתחזק בהכרת הטוב לה', ובהכרה בכך שכל חיינו הם חסד מאתו יתברך? חז"ל העניקו לנו כלים נפלאים לעניין זה, ואם נדייק: מאה במספר, הלא הם מאה הברכות שתיקנו לאומרן בכל יום. רובנו לא מגיעות, מן הסתם, למספר כזה של ברכות בכל יום, אך כולנו מברכות ברכות רבות ברגעים שונים ומגוונים. יסוד כל הברכות הוא אחד: לעורר בנו את הרגש של הכרת הטוב וההודאה. נדגים זאת במספר דוגמאות, אך העיקר טמון בהתבוננות אישית במהלך היום.
כוס קפה של הבוקר. עצירה לפני הלגימה הראשונה, עם ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכולה להוביל אותנו להכרה בכך שמאות אנשים טרחו על מנת שאנו נוכל לשתות את כוס הקפה הזו (חקלאים, רפתנים, עובדי המפעלים השונים, היבואנים, המובילים, ועוד ועוד...). כל הטוב הזה התגלגל לידינו דרך מנהל העולם, ש"הכל נהיה בדברו", לטובתנו.
דוגמה נוספת: ברכת "אשר יצר". הפלא של גוף האדם. חשבו לרגע על כל מה שאתן זוכרות משיעורי ביולוגיה וכימיה. לחילופין, ניתן לחשוב על חולי דיאליזה ר"ל. שום דבר אינו מובן מאליו. לא צריך לחכות שמשהו ישתבש, ח"ו, על מנת שנכיר טובה. ברכות "פוקח עורים", "זוקף כפופים", ושאר הברכות, יכולות לעורר אותנו, אם אך נקדיש להן רגע של מתינות והתבוננות. [כל הנ"ל על פי "דברי חיזוק", לך-לך].
ניתן, כמובן, לחזק יסודות אלו גם בהודאה חופשית. עוד לפני שהילדים יודעים לברך "ברכת המזון", ניתן להרגילם באמירת "תודה לה' על...", ולמנות את מרכיבי הסעודה שאכלו. התועלת מכך היא לא פחות עבורנו, בשימת לב לשפע שניתן לנו...
לפני שהילדים הולכים לישון אנו עושים שני 'תרגילים'. האחד, "תודה לה' על...", ומזכירים את כל הדברים הטובים שחווינו באותו היום. השני, ליקוט "נקודות טובות", נקודה שמעלה הילד ונקודה מאמא, לסירוגין. בכך מעלים למודעות את הטוב הסובב והפנימי שהתגלה ביום שעבר. מניסיון, התרגיל מסייע בריפוי תחושות כעס, עצבות וכד', בפרט כאשר הוא בא בסופו של יום קצת קשה. אפשר לנסות לעשות זאת גם לעצמנו [ראי בהרחבה לקוטי מוהר"ן, רפב]. כאשר הולכים לישון באופן כזה, וקמים בבוקר עם "מודה אני", מואר כל היום בחסד וטוב.

וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות
"ימי חנוכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב: וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל...". ימי החנוכה הם הזדמנות נפלאה עבורנו להתחזק בעבודה של הכרת הטוב והודאה. בשעת הדלקת הנרות, בהלל, ב"על הניסים", ובברכות השונות ביום, לשים לב לכל הטוב שמרעיף ה' עלינו בגשמיות וברוחניות. דרך התבוננות בניסים הגלויים שנעשו לאבותינו בימים ההם, אנו יכולות לשים לב יותר לניסים הנסתרים הנעשים אתנו בכל רגע ורגע בזמן הזה (כדברי הרמב"ן, סוף פרשת בא).
יוער, כי אחד הדברים שאנו מודים עליהם הוא "על המלחמות": מציאת נקודות האור באותם רגעים קשים, והכרה בכך שהמלחמות – המאבקים והנסיונות – בונות אותנו. לנסיון ולנס שורש משותף, שמובנו: גובה ורוממות. הלוואי שנזכה לגדול בדרכים מאירות בנראה ובנגלה, אך עם זאת, בכל מצב, ועל כולם "מודים אנחנו לך".
בימי החנוכה ניתן להתחזק גם בהכרת הטוב כלפי הסובבים אותנו. השהות הנוספת עם המשפחה בימים אלו, מעניקה לנו הזדמנויות רבות להתקרב קצת יותר אחד לשני.
ציירנו קווים רבים ל'עבודה' בתחום ההודאה, אך יש לזכור כי ההודאה היא בעצם תענוג. רבי נחמן קורא לה "שעשוע עולם הבא" (לקו"מ תנינא ב, ב), משום שלעתיד לבא "כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה" (ויק"ר ט, ז). היכולת שלנו להודות מאפשרת לנו לחוות ולהרגיש את הטוב שבחיים שלנו, ומובילה אותנו לשמחה. "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ עבדו את ה' בשמחה".
יהי רצון שנזכה בימי החנוכה להודות ולהלל לשמו הגדול, לראות ניסים גלויים, ולזכות למשיח בן-דוד משבט יהודה. ביום ההוא נוכל לזמר בפה מלא "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".