חנוכה במלחמת השחרור האמריקאית...

השנה-1774. המושבות הבריטיות באמריקה היו כמרקחה. זה עתה נודע לתושבים כי בריטניה, מתכננת להטיל עליהם מיסים גבוהים.

אבל התושבים לא התיאשו. הם שלחו נציגים לאספה וניסחו מכתב מנומס לממשלה הבריטית שתבטל את גזרת המיסים שיעיקו על המושבות מבחינה כלכלית. אך דבר לא הועיל. הממשלה בבריטניה היתה גאוותנית מדי להכנע לבקשה הצנועה.

כתגובה על סרובה, ערכו תושבי המושבות החדשות "מסיבת תה" עליזה - הם השליכו לים את כל מטען התה שהביאו האניות הבריטיות לנמל בוסטון. הממשלה הבריטית שלחה צבא גדול ומאומן היטב נגד התושבים ה"חצופים" שלא רצו לעשות כדבריה.

לתושבים במושבות הבריטיות באמריקה לא נותרה ברירה, אלא לצאת למלחמה נגד בריטניה האם.

תושבי המושבות בחרו בג'ורג' וושינגטון למצביא והוא גייס במהירות חיילים מכל המושבות. בין החיילים האלה היו גם יהודים שמשפחותיהם הגיעו מברזיל ב-1654 לניו-אמסטרדם (היא ניו-יורק של ימינו). ויהודים שהגיעו מאירופה. היהודים מברזיל, היו צאצאי אנוסים ששבו ליהדותם בגלוי ונאלצו לברוח כשהפורטוגזים כבשו את ברזיל חזרה מידי ההולנדים. על אחד מאלה נסב ספורינו.



תחילת המלחמה לא בשרה טובות לחיילי צבא המהפכה. הם לא היו חיילים מאומנים, לרובם חסר נשק מתאים ואחיד. מולם עמד צבא מיומן שהיה בעל עדיפות מספרית וצבאית גם יחד.

נוסף על כך, היו כאלה שלא שוכנעו עד הסוף בצדקת המאבק. תושבי המושבות היו רגילים להביע אמונים לכתר הבריטי וקיוו שיצליחו ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. צבא המהפכה ספג כשלון אחרי כשלון. לא היה חסר הרבה כדי שכולם יקפלו את הדגל וילכו הביתה.

אבל עוד מעט שקיעה, והיום ערב חנוכה, ועליו להדליק נר של חנוכה. מעולם לא הפסיד את ההדלקה.

אהרון ישב בחפירה שלו. הוא התבקש לשמור על עמדה זו ולא לעזוב אותה. הוא הרגיש בודד ועזוב בעמדה הזו. הוא התגעגע הביתה, להוריו ולאשתו הצעירה. זכרון הבית שלו נראה לו כל כך רחוק ובלתי מציאותי. אהרון הביט בשמים המאדימים וחכך בדעתו. אם יעזוב את העמדה, יחשב הדבר כבגידה במולדת החדשה שלו.

אבל עוד מעט שקיעה, והיום ערב חנוכה, ועליו להדליק נר של חנוכה. מעולם לא הפסיד את ההדלקה.

מה יעשה?

החנוכיה הקטנה שלו היתה צרורה אצלו בין חפציו האישיים. האם יוציא אותה? ואולי יחשבו שהוא מאותת כך לאויב ויאשימו אותו שהוא מרגל? כבר היו דברים מעולם!

אהרון החליט שלא יתמהמה. הוא הוציא מתרמילו את החנוכיה. היתה זו חנוכית נחושת קטנה ומשומשת. בכיס מעילו שכן בקבוקון שמן קטן.

אהרון הוציא את הבקבוק ממקומו, פתח אותו ויצק בזהירות מעט מן השמן לקנה הראשון. הוא פקק בזהירות את הבקבוק.

בשעה שהשמש נשקה לאדמה, הצית אהרון את הגפרור על סולית מגפיו וקרב את הגפרור לחנוכיה שלו. עם החושך שירד על העולם עלתה שלהבת קטנה ועליזה בחפירה של אהרון.

כעת הוא לא הרגיש לבד.

אהרון ידע שבאותה שעה מדליקים כל יהודי היבשת החדשה את החנוכיות שלהם. הוא הרגיש שהוא נמצא יחד אתם. הלילה מסביבו רחש רחשים. אהרון לא שם לב. הוא התבונן אל השלהבות הקטנות והיה במקום אחר.

לפתע שמע חריקת רגבי אדמה. קול צעדים. מי זה הבא?

אהרון תפס את הנשק בידו וסובב את ראשו לכיוון ממנו נשמעו הצעדים.

ואז נרגע.

לפניו עמד ג'ורג' וושינגטון שבחר באותו ערב לערוך סיור בעמדות החיילים שלו, לעודד את רוחם.

"מה המצב, חייל?" שאל אותו וושינגטון.

"הכל בסדר. המפקד." ענה אהרון.

לפתע הבחין וושינגטון בשלהבות הקטנות מאירות מתוך החפירה.

"מה אתה עושה?" שאל את אהרון בסקרנות. כל תרעומת לא נשמעה בקולו.

"הדלקתי נרות." הסביר אהרון.

"מדוע?" שאל וושינגטון.

"כי אני יהודי." השיב אהרון בפשטות. "והיום חנוכה."

"מהו חנוכה זה?" שאל שוב וושינגטון לתומו.


"עם ששומר שנים כה רבות על זכרונו, ראוי להערכה." אמר וושינגטון.

"בחנוכה אנחנו חוגגים את נצחון המכבים היהודים על היוונים." ענה אהרון.

"נדמה לי שהנצחון הזה קרה כבר לפני הרבה מאות שנים." העיר וושינגטון.

"נכון. אבל התוצאות של הנצחון קימות עד היום. היוונים רצו לקלקל את רוחו של עם ישראל . בנרות שאנו מדליקים אנחנו מראים שהרוח הזו עוד חיה וקיימת."

"עם ששומר שנים כה רבות על זכרונו, ראוי להערכה." אמר וושינגטון. "היהודים הם עם מאד עתיק. עם התנ"ך. היו לכם כל כך הרבה מלחמות וכל כך הרבה מנהיגים חכמים. קראתי על כך בתנ"ך.

מה דעתך, אהרון, מה יהיה בגורלה של המלחמה שאנו מנהלים פה?"

אהרון התעורר כפטריוט מושבע :"במלחמה הזו, אדוני המפקד המושבות ינצחו. אין לי ספק בכך. הצדק עם המושבות הממשלה מנסה לדכא אותן. והקב"ה הולך עם החלשים והנרדפים. לכן אין לי ספק שאנחנו ננצח."

"דברת דברים אמיצים ונכונים." אמר וושינגטון. "אני מאמין לך, בן לעם התנ"ך. דבריך, שיצאו מעומק הלב ילוו אותי מעכשיו כמו ברכה לנצחוננו במלחמה."

סופו של הספור, ידוע לכולנו. הצדק ניצח ומושבות אמריקה זכו לעצמאות.

אהרון חזר לביתו וזכה לגדל את משפחתו בנחת ובשלווה.

אך גם כשהיה כבר סב לנכדים, היה מספר בכל שנה בחנוכה, לאחר הדלקת הנרות, איך פגש בוושינגטון כשהיה חיל פשוט בחפירה, ובמקום שוושינגטון יעודד אותו, הוא, אהרון לוי, עודד את וושינגטון.