שמירת החוק המוגזמת של הציונים הדתיים

[מרכז-] האיש של הכבלים [-מרכז] "...אבל", אמרתי לאיש ההתקנה של "תבל", " אתה לא מבין, אף אחד לא גר כאן!!! אתה רואה בעצמך שיש כאן רק חורבות הרוסות ומה ההגיון לשים הכנה לכבלים על הקיר היחיד שנשאר מבית שהאחרונים שגרו בו היו הערבים ב 48' ?" איש ההתקנה הביט בי במבט של תימהון, "מה זאת אומרת? אלו ההוראות שקבלתי– להתקין כאן הכנה! וזה מה שאני עושה!" "אבל לא חבל על הכסף?", שאלתי, מתכוון להמשיך, אבל איש ההתקנה קטע אותי באמצע "חבל על הכסף ?", הוא אמר, מתקשה להסתיר את תדהמתו, "חבל? כל ההנהלה של תבל– חברה שמגלגלת מליוני שקלים לשנה– מחליטה לשים כאן הכנה, ואתה אומר חבל? אם החברה היתה עושה דברים שחבל (הוא ביטא את המילה האחרונה בעיקום שפתיים) היא לא היתה מרוויחה מיליונים!!". הוא הביט בי כמנצח על ההגיון שבטענתו האחרונה ואני הבטתי סביבי, על חורבות רחוב הג'רבים העתיק בצפת, וראיתי שאכן, כמעט על כל קיר שנותר שלם התנוסס לו לתפארת כבל מוכן לפעולה ותיבת מיתוג. "תראה את הרצפה", הסברתי לו בצורה שנראתה לי הגיונית ככל הניתן, "כולה הרוסה וחרושה. והיחיד שגר כאן זה סבא שלי (שבדרך אליו הייתי כשנתקלתי באנשי ההתקנה החרוצים שהספיקו לחרוץ כבר את רוב רובו של השטח) והוא איש זקן ועלול ליפול לתוך אחד הבורות האלו!! הוא בקושי הולך! ואף אחד לא גר כאן וגם הולכים להרוס את החורבות ולבנות איזה משהו מסחרי (האמת, לא נעים לאמר, שהיחיד שעיכב את התוכנית היה סבא שלי, שסירב בתוקף להתפנות, למרות הבטחות העיריה לפיצוי) תתאר לעצמך מה יקרה לו אם הוא יפול כאן לאחד הבורות בחושך ובבוץ שממילא יש כאן..." האיש עם הסרבל הנוצץ הביט בי כלא מאמין " תראה," הוא דיבר לאט, כמי שמסביר לילד "יש שם אנשים חשובים מאד בחברה, חשובים מאד, והם יודעים מה הם עושים והם בטח התיעצו עם העיריה לפני כן", הוא השקיע, לטעמי, פאתוס מוגזם בדיבור, לוקח את הענין אישית "אתה מבין, אנחנו עובדים לפי חוק, ומדינת ישראל היא מדינה מסודרת– יש מהנדם עיר ויש אישורים– זה לא מה שאתם חושבים". הוא הדגיש את ה"אתם" יוצר חיץ ברור בינו לבין האנשים שלא יודעים את האמת הגדולה הזאת. "אבל, רק סבא שלי גר כאן והכל הרוס...", ניסיתי, נקטע שוב על ידי האמת הגדולה הקורנת מדיבורו, "אתה לא מבין", הוא אמר, "לפי החוק אני חייב לשים כאן הכנה וזה לא מעניין אותי בכלל מי גר כאן או לא, מדינת ישראל החליטה לשים כאן תיבות וזה מה שיהיה". הוא היה מעודד משתיקתי (שנבעה מהלם) והמשיך "אסור לנו לפי החוק לא לחבר בית (האמת שניסיתי לומר "אבל אין כאן בית", אבל האיש היה שקוע בהטפתו ולא שם לב ) ככה זה במדינה – כולם שווים לפני החוק, והחוק, לא אתה, יקבע איפה יהיה כבל ואיפה לא!". "תראה", הוא המשיך בטון יותר מפויס "יושבים שם המומחים הכי גדולים, הם יודעים מה הם עושים והם בטח בדקו מה נכון – תאמין לי שלא סתם קובעים דברים כאלה". ואני? הלכתי משם, מנסה לא לדרך על אחד הפחתים ולא להתלכלך יותר מידי, ובקרתי את סבא שלי. האמת שסבא שלי לא נפל לאף בור בסופו של דבר, נסיון של שנים כנראה עזר לו, מי שנפל היה דוד שלי, שהחליק ביום של גשם ועד היום, חמש שנים אחרי, הולך עם קביים ולא ברור מה יהיה בסופה של רגלו. מדי פעם אני חושב על אותו איש כבלים שומר חוק (בדביקות, כאילו היה איזה ציוני דתי או משהו) שהרס לו את החיים. ( הסיפור – על כל פרטיו – אמיתי ! )