מן תחושה כזאת של חוסר נעימות

[ציטוט-] תחושת חוסר הנעימות אפפה את פרופסור ירוחם מאז הבקר ולמרות השעה המאד מאוחרת הוא הדליק את המיקרוסקופ האלקטרוני, בודק שוב, טופס ההזמנה בידו, את רצף הכרומוזומים על המסך המרצד. כתמיד, התחיל בגובה, " היא רצתה מטר שמונים ושלוש בגיל שמונה עשרה… מתאים…", מלמל לעצמו כשאינו יכול להימנע מהמחשבה שכולן, כולן, רוצות מטר שמונים ושלוש, פחות מזה זה נמוך ולא מרשים מספיק ויותר מזה – זה גבוה מדי… " עור בסגנון מערבי/אתני… מתאים… שיער בסגנון הבוליבי… מתאים…" הוא המשיך למלמל, אצבעו האחת בטופס ההזמנה ואצבעו השנית לאורכו של המסך, כשעניו מדלגות מזה לזה, שוב ושוב… "עניים טורקיז… נהדר…", שוב הוא חייך לעצמו, מאז פיתח את גוון הטורקיז, כל הנשים הזמינו רק אותו, למעשה – העיון בדוגמאות צבעי העניים הפך למיותר. הוא ידע שכולן תעצרנה בעמוד 18 תפננה את המבט אל הבעל ( שבדרך כלל בשלב העניים כבר מאד קצר רוח… ) ותאמרנה " נכון שזה נהדר ? עם השיער הבוליבי זה יראה פשוט נפלא… פשוט נפלא… " והבעל יהנהן בקוצר רוח, יביט בשעון וימלמל משהו על ארוחה/פגישה חשובה או על חוסר שינה משווע. גם ההיא , של הבקר, סימנה בטופס ההזמנה " עניים – טורקיז ". אבל למה, למה, הוא מרגיש שהוא שכח משהו ? ככל שחלף הזמן והוא לא מצא כלום גברה תחושת החוסר נוחות , לכאורה היה הכל בסדר, סדר מופתי של כרומוזומים שהרכיבו תא מושלם שיצור, בעתיד, ילד נהדר, בגובה מטר שמונים ושלוש, עם עניים טורקיז ושיער בוליבי ( האמת, פרופסור ירוחם כבר שכח מתי הוא יצר ילד אחר… כולן הרי רוצות אותו דבר ). אבל, בליבו קננה תחושה קשה שמשהו חסר, משהו… פרופסור ירוחם העיף מבט בשעונו, חמישה לשמונה, והוא הרי קבע עם אשתו בשמונה ורבע… באנחה הוא ניגש לבחון את איזור המוח וההשכלה, ושוב, אצבע אחת בטופס " היא רוצה i.q. 80 … " ואצבע אחת במסך " בדיוק 80… לא פחות ולא יותר ", אצבע בטופס " רגשן ובעל חוש הומור… ", אצבע במסך, " רגשן ( כרומוזום בעייתי בדרך כלל, אבל כאן הוא נכנס לשרשרת מצויין… ) , חוש הומור… ". השעה היתה שמונה, פרופסור ירוחם כיבה את המסך בלב כבד, הוא שכח משהו… בטח שהוא שכח משהו… ועכשיו עוד מצפה לו מנה מאשתו. הוא נטל את המבחנה מכן הבחינה. הכניס אותה לכספת המקוררת ולא שכח לנעול אותה היטב. בדרך כלל הוא לא שוכח כלום ועכשיו מה הוא שכח ? נעילת הדלת היתה קשה עליו, מקוצר הרוח, וכן ההמתנה למעלית המאובטחת. פרופסור ירוחם יצא מן המעבדה בלב כבד, מנסה לרכז את מחשבתו הפזורה, מה שכחתי ? ניסה לשחזר את ארועי היום… מה ? בדרך הביתה, ברמזור, זה קרה פתאום. כל מאורעות הבקר התבארו בבת אחת, והוא שחזר אותם – האשה באה בבוקר, עלעלה בדוגמאות ומילאה את טופס ההזמנה בקפידה איטית… ואז, היא הלכה, [מודגש-] שוכחת לשלם… [-מודגש] [-ציטוט] אז זהו... ככה זה נראה. למרות גדילה בלתי פוסקת ביכולות של האדם, התפתחויות טכנולוגיות מדהימות... וכנראה, ממש עוד מעט, יכולת של תכנון ממשי של היצורים האנושיים הבאים- עדיין נשארנו בדיוק מה שאנחנו. קטנים כל כך, תאוותנים כל כך. הפרופסור הכי גדול רודף כסף בדיוק כמו ששחקן הקולנוע הכי קטן רודף כסף ואנשים שבידם מונח גורלם של מיליונים נרדפים על ידי אותם יצרים קטנטנים כמו כאלה שמשפיעים בקושי על עצמם. יש בזה איזו תחושה לא נעימה, של קטנות אנושית שאי אפשר לצאת ממנה. עד שמגיעים למחוזות אחרים, עד שמגיעים למקומות שבהם הטיפול הוא בנפש האנושית, לא רק בגוף, ביכולות, בטכנולוגיה... הדברים הפונים לרוח הפנימית והעמוקה שבתוכנו- שבכוחה להוציא אותנו מהעומק של התאווה האנושית.