פשוט לחיות את הרגע...

באחד ממאבקיו הבלתי נלאים באשליות ובדמיונות האופפים את האדם, כותב רבי נחמן: [ציטוט-] "היום אם בקולו תשמעו - זה כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום בלבד, הן בעסקי פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו... וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה" [-ציטוט] (ליקוטי מוהרן רע"ב) אחד העקרונות המרכזיים בתרבות המזרח הוא 'לחיות את ההווה'. לא במובן המודרני של להנות כל עוד אפשר, אלא כתפיסת המציאות של האדם וההתמקדות במצבו הרגעי. תשומת לב לרגע הנתון. ככה מסבירים את העובדה המשונה שדווקא ההודים - עם כל מצבם המחפיר - מאושרים הרבה יותר מהישראלי הממוצע. איך זה עובד? לנו כבני אדם קשה לתפוס את מציאותנו בהווה. הגדרת האישיות שלנו והעולם הסובב יהיו ביחס לעבר ולעתיד: נולדתי ב... שרתתי ב... למדתי ב... האנשים שפגשתי... או בקיצור - סך כל החוויות והזכרונות שהאדם סוחב איתו. ובנוסף לכך, החצי השני הם השאיפות, הציפיות והמטלות הרובצים עלינו. ובזה מסתכם מצבינו. תפיסה זו מתבטאת במישורים רבים, אבל בעיקר חוסר מנוחה נפשית. עול הצרות והבעיות מהעבר ולחץ המטלות והמשימות לעתיד מכניסים את האדם לחוסר רגיעה תמידיים. שהרי, בהווה הכל טוב ונעים, אבל הכשלון של אתמול והחשש מהמבחן או הציפייה לנסיעה מחר - מעיבים על הרגע. בעצם, אין לנו בחיים כמעט רגעים של חווית ההווה, אלא הכל חלק מזרימה. ולכן טוען רבי נחמן ש'האדם מלא דאגות', וזה למרות שרוב הזמן טוב לנו, ההעקה של העבר והעתיד לא נותנים לנו להנות מטוב זה. חוץ מהרוגע הנפשי שהולך ומתפוגג לו, מושך מצב זה בעיות נוספות: [ציטוט-] "כי כשרוצים לכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל" [-ציטוט] (שם) ניקח בתור דוגמה תלמיד ישיבה. נכון, חמש שנים בישיבה (או יותר...) נראים כזמן ארוך וכמשא מעיק. אך מה לעשות שמעולם לא יצא לנו לחוות את אותם חמש שנים. גם בבוקר של לימוד מתיש - כל מאמצינו יסתכם בלימוד אותם שעות ספורות, ולא יותר. ומה עם מחר בבוקר? השאלה הזאת 'לא רלוונטית'... 'מחר בבוקר' איננו חלק מעולם החוויות שלך עכשיו. והעבודה עכשיו איננה קשה כל כך. ידוע שהדבר היחיד שיותר קשה מהשמירה ב 8-8 בקו, זה ה8- שאתה נח ומתבאס מהשמירה הבאה שמתקרבת, או מהשמירה המשעממת של אתמול. קשה להתנער מזה, אבל זה אשליה. 'העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין - דאגה מנין?'. ולא צריך להגיע להודו כדי להפנים את זה. מספיק לפתוח ליקוטי מוהר"ן. אשליית העתיד מפגישה אותנו עם עוד תהליך פנימי שכולנו חוטאים בו, המוכר כשיטת 'ממחר - דיאטה'. ר' נחמן ניסח זאת קצת אחרת: [ציטוט-] "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמור: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו". [-ציטוט] (שם) למה לא לדחות דברים? כי המחר לעולם לא יגיע. זמן העתיד הוא אשליה בלבד. האם יצא לכם לחוות פעם זמן עתיד? מה שנראה עכשיו לפנינו, איננו קיים, ולעולם לא ניפגש איתו. ניתן להמחיש נקודה זו על ידי שנבטיח לילד קטן שמחר הוא מקבל סוכריה. הילד המסכן לא יבין שכאשר יבוא סוף סוף למחרת, נסביר לו שעכשיו זה היום, וכפי שאמרנו כבר שרק כשיבוא מחר הוא יקבל אותה. אין כאן להטוט פילוסופי, אלא הבנה עמוקה של תהליך בנפש. דחייה של החלטות והתחלות נובעת מפחד מפני התמודדות או ממחסום וחוסר רצון. אולם הדחייה היא אשליה בלבד, שכן האדם עובר מהווה להווה, ונשאר בעצם בדיוק באותה נקודה בה הוא נמצא עכשיו. הדחייה היא בריחה, שכן אם אנו תולים את המשימה בעתיד, הרי שהעתיד לעולם לא יגיע. השינוי צריך לבוא מבפנים. החלטות כמו 'אחרי הבלאגן של סוף השבוע הכל יהייה רגוע', 'במחצית הבאה אני לא עושה כלום חוץ מללמוד', או תחושת מחנק והרגשה ש'רק החופש יגיע - מצב הרוח ישתפר', וכמובן המשפט האהוב 'ממחר - דיאטה...', לכל אלה מכנה משותף אחד: בריחה. הטיפול בדיכאון ותחילת הלימוד צריכים לבוא ברגע זה ממש. ואם הם אכן באו למחרת - סימן שיכולת לעשות אותם גם יום קודם, כי כח העשיה וההתמודדות באים מבפנים. אדם ש'מקבל חום' מאדם אחר שנמצא בסביבתו, לא תועיל לו המחשבה ש'לא נורא, עוד מעט הוא הולך' - כי תחושה זו תחזור ותתלבש על מישהו אחר. הטיפול צריך להיות התגברות מיידית, שכן זהו השינוי היציב, ולא אשלית הזמן. אם לא תלחם בדכאון עכשיו, ותחשוב שמחר הוא יעבור מאיליו - העתיד עוד יפגיש אותך איתו באיזו סימטה אפילה. תחושת הזמן נובעת מהדמיון, אך באמת - האדם כונס בתוכו את הכל ברגע ההווה. וכדברי ר' נחמן: [ציטוט-] "דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת ששכלנו קטן, כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן נתקטן ונתבטל ביותר. כי בחלום, שאז השכל נסתלק, ואין לו אלא כח המדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה, כאשר נדמה בחלום שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מועטת מאד... רק שאין אנו מבינים זאת, כי גם בחלום אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים שבאמת אינם כלום והכל הוא רק רבע שעה - בודאי לא היה מאמין לו כלל, כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים ממש". [-ציטוט] (ליקוטי מוהרן תנינא ס"א) וכך גם ממשיך ר' נחמן לגבי מושג המקום. "ככל שהכח גדול יותר, המקום נקטן אצלו יותר, וכן למעלה מעלה עד שהמקום נתבטל לגמרי, רק שבשכלנו אי אפשר להבין זאת" (שם). אדם הראשון גובהו מקצה העולם עד קצהו, שכן מדרגתו הרוחנית מצמצמת את המקום הגשמי והמוגבל כאילו איננו. זמן ומקום מקורם במוגבלות התפיסה. הדאגות והבעיות ייסחבו איתנו גם אם נעבור חמש דירות. ובתוך אשליות אלו היציבות היחידה היא בתוכנו, שם צריכים להתחולל השינויים האמיתיים. האושר הוא כאן והיום. רק אם בקולו תשמעו. אולם לגבי הזמן מוסיף רבי נחמן רובד נוסף, בסוף דבריו: [ציטוט-] "כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי" [-ציטוט] בעיית ה'דחייה' איננה נובעת רק מהאשליה, אלא גם מההחמצה. רגעי הזמן אינם נמדדים רק בכמות אלא גם באיכות. השפעת המעשה הטוב ברגע הקודם והשפעתו כעת - אינם זהים זה לזה. פספוס הרגע איננו ניתן להשלמה, ולא רק בגלל השעון שהתקדם. לכל זמן הארה מיוחדת משלו, 'עולם' שלם הפועל ברגע זה, ומפנה את מקומו לעולם הסמוך ובא. ומבחינה זו, 'היום אם בקולו תשמעו' - הכוונה לכל רגע ורגע הטומנים בחובם שמיעה מקורית ומרעננת.