הדגל שלי, והשנה?

נסעתי היום לירושלים. הדרך מקושטת בדגלי המדינה לכבוד יום העצמאות הקרב ובא. דגלים צחורים מתנופפים ברוח, הפסים הכחולים עולים ויורדים, מגן דוד במרכז. כמה אהבתי פעם לראות את הדגלים המתנוססים על המכוניות, על עמודי החשמל, על הבתים. כמה הייתי גאה.

החיילים והשוטרים שגויסו למשימת הגירוש לבשו מדים מיוחדים. על כובעיהם ועל חזותיהם התנוסס דגל המדינה. בשמו ותחת חסותו הם בצעו את הגירוש הנורא. ומאז: בכל פעם שהדגל מתנוסס מול עיני, אני מרגישה את טעם הגירוש, חווה את הכאב, הכעס, חוסר האונים. את העוול הנורא, יחד עם חוסר ההבנה המוחלט למניעים למעשה הנורא. ועל רקע הדי התותחים היורים על "מרחבי שיגור" הקסאמים בעזה ונשמעים היטב עד ניצן (המצויה כ10 ק"מ צפונית לאשקלון), נותרה ללא מענה השאלה הגדולה: למה? לשם מה?

לא, לא אניף השנה את הדגל. בכל שנה קישטתי את הכניסה לביתנו בשרשרת דגלים, ולצד הכניסה התנוסס לתפארה דגל גדול של המדינה. את השולחן ערכנו בצבעי כחול ולבן לכבוד הסעודה החגיגית שערכנו בבית עם עוד מספר משפחות של חברים בכל ליל יום העצמאות. לא אניף את הדגל, כי השלטון, שמשתמש בדגל היקר הזה, הוא מסואב, ולא אוכל להביע הזדהות אתו. תאמרו: כמו החרדים! לא, ממש לא. נחגוג את יום העצמאות בשיר הלל והודאה לריבונו של עולם על המתנה היקרה שהעניק לנו לאחר 2000 שנות גולה. גם נערוך סעודה כמעט כרגיל. לא כל משתתפי הסעודה ה"רגילים" גרים היום אתנו. לחלקם תכניות אחרות. אולי נשים על השולחן מפה כתומה. נברר את השייכות שלנו לעם קשה העורף הזה. ובעיקר: נמשיך להתפלל לגאולה שלימה. וכשהדגל שוב יוכל לבטא את פסי הטלית, את הקשר לדוד המלך, לעם ישראל כפי שצריך להיות באמת, לתורה ולריבונו של עולם – אז אוכל להמשיך להניף אותו בגאווה באמונה ובאהבה.